להתאלמן ולהישאר בחיים - פסיכולוגיה של אבל ואלמנות 

להתאלמן ולהישאר בחיים - פסיכולוגיה של אבל ואלמנות

"אני אלמנה צעירה (בת 34), עם ילדה בת 6.
מבעלי התאלמנתי לפני שנה וחצי, והוא היה בן זוגי 17 שנה.
אני חשה מעט חלודה בדייטים, לא זורמת כמו שהייתי רוצה, וגם לא כל כך פתוחה. יש לכך נגיעה כמובן עם הסטטוס בו אני נמצאת ועצם הלמידה שלי בלהתגבר על מות בעלי, אבל אני לא יכולה שלא לחשוב שבגלל ששהיתי כל כך הרבה שנים עם מי שהיה הנפש התאומה שלי אני משדרת בדייטים (ולא היו לי הרבה כאלה..) חוסר נוחות משווע.
איך להתגבר על המבוכה הטבעית בדייט ראשון? זו שאלת מיליון הדולר אני מניחה אבל איך אוכל ללמוד אם אתנסה?
בינתיים, ההתנסות הזו גובה מחיר יקר בלאבד בגלל דייט רע את מי שדווקא הייתי רוצה.."

את כותבת שאת חשה מעט חלודה בדייטים, לא זורמת , לא פתוחה, סובלת מחוסר נוחות משווע, וממבוכה. את גם אומרת שנראה לך שיש לכך קשר לסטטוס שבו את נמצאת - אלמנה מבעלך שהיה הנפש התאומה שלך במשך 17 שנים מאז שהיית בת 15 - כך שאת כל חייך הבוגרים חלקת עם בעלך שנפטר, (ואולי מעולם לא ידעת גבר אחר), בקשר זוגי שנראה כי היה חם, ממלא, אוהב - קשר, שכמו שכתוב באגדות, קורה רק פעם בחיים.

את שואלת, איך להתגבר על המבוכה הטבעית בדייט הראשון, מבלי לאבד בדרך את מי שדווקא היית רוצה... - ואיך להסיר את "מעט החלודה" שהצטברה...
בטח שמעת לא מעט פעמים שעלייך לסיים את תקופת האבל, לקבור את המת ולאפשר לעצמך להמשיך הלאה. אבל האם את באמת סבורה שיש לך לגיטימציה ללכת הלאה?
אם ננסה לבחון או למפות את האנשים שהחלטה שלך למצוא זוגיות חדשה נוגעת בהם נמצא את כל הסובבים אותך. מעגל של קרובים ומקורבים שאותם בחרנו לכנות כ" שותפים למעגל הלגיטימציה". השותפים למעגל הם : המשפחות שלו ושלך, החברים, ילדתך, הוא ואת.
התשובות לשאלות שמהדהדות בתוך מעגל הלגיטימציה שונות בהתאם לזהות השואל:
האם זה לגיטימי להמשיך הלאה?, האם זו לא בגידה בזכרו של בעלך? באמון שהיה ביניכם, (נפש תאומה)? איך תקבל משפחתו את חייך עם גבר אחר? איך תסבירי לילדתך שאת אבא שלה, מחליפה דמות גברית חדשה? מה הסברת לעצמך כשהחלטת ללכת הלאה? האם זה לא מוקדם מידי?

תחילתו וסופו של מעגל הלגיטימציה נמצא אצלך. רק את תחליטי מה לגיטימי עבורך ומה לא. מה את מאפשרת לעצמך, האם ישנם גבולות ומגבלות, ואם כן מהם. רק את תחליטי באילו שמות תקראי למתן הלגיטימציה: מה יאה, מה נאה, מה נכון, מה מותר, מה אסור, מה יגידו, מי יגיד, מה יעשו, מה יחשבו.

זהו זמן טוב לברר איפה את עומדת ביחס לסובבים אותך ואיפה הם עומדים : מי מפרגן, מי חבר, מי מקבל ורואה אותך ואת הצרכים והרצונות שלך, לעומת מי שמפסיק להיות חבר, מי מחבק, מי לצידך ומי פשוט זז הצידה....

במבחן "מעגל הלגיטימציה" את בודקת, האם את באמת פנויה לקשר? האם סגרת את רוב הקצוות ואת מוכנה? האם נשארו עוד רגשות אשם, נקיפות מצפון ונושאים פתוחים מול חברים במעגל הלגיטימציה שלך? את השאלות הללו כדאי לשאול בקול רם, ולהקשיב היטב לתשובות: האם יש לך לגיטימציה לאהוב שוב, לקבל שוב, לתת שוב, להיות נאהבת?
נראה לנו שמאחורי המילה "חלודה" את מחביאה את הפחדים, ויש רבים כאלה. נדבר על שלושה מתוכם:

הפחד לשכוח: זהו פחד משתק, הפחד שבו את אומרת לעצמך "אני אשמש בחיי אנדרטה לזכר האיש שהיה נפש תאומה שלי. אם ארשה לעצמי לעבור הלאה הוא יהפך לזיכרון עמום, לצל חיוור של האדם שחלקתי איתו אהבה ענקית." הדיסוננס שנוצר בין הקשר המדהים שהיה לכם לבין הפחד לשכוח אותו בשל המעבר הלאה יכול להביא לקורבן "ההנצחה בחיים", הנצחת ושימור זיכרון בן הזוג שנפטר על ידי המשך החיים איתו לאחר שמת.

הפחד להתאהב: במילים הקצרות שהבאת נראה שהקשר שלכם היה אמיתי, חזק, קשר של אהבת אמת מאוד גדולה, אהבת חיים, שהפכה להיות אהבה גדולה מהחיים. יש פעמים שהמוות מביא לאידיאליזציה של מערכות יחסים. אבל למרות כל אלו קיים הפחד להתאהב מחדש. הפחד שיש עוד אדם בעולם, עוד נפש תאומה שבה את יכולה להתאהב. ואם תתאהבי מה זה יגיד על האהבה שהייתה לך? איך האהבה החדשה תעמוד מול האהבה הישנה? מפחיד...

הפחד לאבד שוב: למצוא נפש תאומה ואהבת אמת זה משהו שקורה לרוב באגדות... ומה אם זה יקרה שוב - על זה כבר דיברנו- ומה אם שוב תאבדי את האהוב? האם תוכלי לשאת שוב את האובדן? אולי כדאי מלכתחילה למנוע את האפשרות לשברון לב נוסף?
נסי להקשיב לעצמך ולראות האם יש פחדים והאם הם חוסמים אותך מלהיפתח ולזרום... האם המחשבה על הפחדים עוזרת להסיר את החלודה? אנחנו ממליצים שאם יש מישהו שמוצא חן בעינייך תשתפי אותו בפחדים ותדברי עליהם.

פסיכלוגיה של אבל ואלמנות


"פשר החלומות", ספרו המפורסם ביותר של זיגמונד פרויד, נכתב לדבריו, בעקבות חקירה עצמית של חלומותיו שלו, בתקופה בה התאבל על מות אביו. באותו זמן ובשנים שלאחר מכן פרויד סבל מדכאון שגרם לו לתקופות ארוכות של אבדן ענין וחשק. במאמרו הקלאסי "אבל ומלנכוליה" הוא משווה בין אבל לבין דכאון ומנסה להבחין ביניהם. ולמרות שהמאמר נכתב לפני 90 שנה, ההבנות שלו אקטואליות ומלוות אותנו עד היום.

אבל - אליבא דפרויד - הוא "תגובה לאבדן של אדם אהוב או של אוביקט מופשט שהוצב במקומו". כלומר, אבל הוא תגובה טבעית ונורמלית לאבדן. זה אינו מצב חולני, הפרעה פסיכולוגית או פסיכיאטרית, ולכן אין צורך בטיפול רפואי. במהלך החיים אנחנו חווים אובדנים רבים: אנשים שהיו קרובים לנו בעבר והתרחקו במשך הזמן, אהבות שהסתיימו, קשרים שגוועו ואהובים שנטשו. סוג נוסף של אבדן הוא כשאדם קרוב לנו נמצא עדיין בחיינו, אבל בצורה שונה - למשל ילד שגדל, עזב את הבית ועבר לדירה משלו. אבל האבדן הקשה מכולם, הוא כמובן מות האנשים הקרובים לנו - ילדים, הורים, אחים או בני זוג. בכל המקרים הללו צפוי וטבעי שנגיב באבל.

במצב של אבל יש פגיעה במצב רוח וירידה בתפקוד. תקופת האבל מלווה בסבל נפשי רב ומצבי רוח מאד קשים, כך שלפעמים האבל נראה ממש כמו דכאון. יש חברות בעולם בהן סממני האבל ימשיכו לאורך כל החיים (שם אשה אלמנה תמשיך ללבוש שחור עד סוף חייה). כמעט בכל הדתות והתרבויות מקיימים טקסים ומנהגים שמכבדים את האבל ומקבלים את השינוי במצב הרוח בעקבותיו, אבל בתום זמן מסוים יש ציפיה להסתגלות למצב וחזרה לתפקוד תקין.

בהמשך מאמרו, פרויד מבחין בין אבל לבין מלנכוליה (=דכאון). האבל דומה לדכאון בהרבה מאפיינים, אבל יש שוני מהותי ביניהם: באבל, בניגוד לדכאון, אין פגיעה בדימוי העצמי. ועוד הבדל חשוב אחד: באבל, האבדן ידוע ומודע. בדכאון יש אבדן - אבל הוא לא מודע והאדם לא יכול להסביר לעצמו ולאחרים על מה הוא מתאבל, מה סיבת הדכאון שלו (חשוב לציין שלא כל סוגי הדכאון מתיישבים עם ההסבר הזה, שפרויד סיפק לנו בזמנו, והיום חושבים שיש גם דכאונות על רקע אחר).

מתי אבל מסתבך, וקשה להתגבר על האובדן?
פרויד היה סבור שאבל הופך להיות פתולוגי כאשר היחסים עם האדם שנפטר התאפיינו בקונפליקט רגשי של שנאה ואהבה. במקרה כזה, שהיחס לנפטר הוא אמביוולנטי (דו ערכי) האדם האבל מעביר את הכעס שהיה לו על הנפטר אל עצמו, וחווה תוכחה ושיפוט עצמי - כאילו הוא אשם במובן מסוים באבדן אוביקט האהבה, כי הוא עצמו רצה בכך (כל זה, כמובן, לא במודע). כלומר, המתאבל שופט ושונא את עצמו - כמו שהוא שופט ושונא (לא במודע) את האדם המת.

המודל המפורסם ביותר להבנת וניתוח אבל ואובדן הוא זה של פרופ' אליזבת קובלר רוס, שקבעה כבר בשנת 1969 שכאומרים "אבל" מתכוונים לתהליך פסיכולוגי, המורכב מארבעה שלבים מובחנים.

השלב הראשון הוא שלב ההלם - השוק. בשלב זה קשה להאמין שהאבדן אכן התרחש והתגובות הרגשיות הן של קהות חושים. בשלב השני - כמיהה - עובדת האובדן כבר מחלחלת לתודעה. שלב זה מאופיין בכאב עז, געגוע וצער רב על האובדן. השלב השלישי הוא שלב היאוש שמאופיין בקשיי תפקוד, הבנה של הצורך להסתגל אבל קושי רב לעשות זאת. השלב הרביעי - הסתגלות - מאופיין בחזרה לתפקוד תקין, יחד עם כל ההתאמות הנדרשות לשינויים שהתרחשו במציאות בעקבות האבדן. מודלים מאוחרים יותר איחדו את שני השלבים האמצעיים לשלב אחד - שלב הדכאון או האבל. מודל אחר הוסיף שלב חמישי - התמקחות - שבו האדם מבטיח הבטחות, נשבע, ונודר נדרים מתוך רצון להפוך את התוצאה על פיה ולהחזיר לעצמו את האבידה. כמובן שזה בלתי אפשרי כשמדובר באבל על מות אדם, אבל גם במקרי אבדן אחרים, כמו פרידה, גירושין, שברון לב וכולי - הרבה פעמים השלב הזה לא מצליח, וחוזרים לתפקד לפי שאר השלבים במודלים האחרים...

במשך הזמן זנחו החוקרים את התפיסה שתהליך האבל הוא קוי - עוברים משלב אחד למשנהו - והיום התפיסה היא מעגלית, כשאדם יכול לנוע במהלך תהליך האבל בין השלבים השונים, לחזור, ולהיות בו זמנית גם ביותר משלב אחד. התפיסה המודרנית של אבל כיום רואה בו תהליך אשר באמצעותו האדם מנסה להסתגל לאבדן ולהשיג שיווי משקל חדש לאור המציאות החדשה.

תהליך עיבוד האבל הוא תהליך מורכב ולא פשוט. לצערנו, אין דרכי קיצור או תרופות פלא, ועל מנת להתגבר על האובדן צריך לעבור דרך הכאב ולחוות אותו. אנשים שונים זה מזה בעצמת הכאב שהם חשים במהלך התהליך הזה ובאורך הזמן שהוא לוקח. עוצמת האבל קשורה למידת הקירבה של האבל לאדם שנפטר, אבל גם למידת המוכנות שלו לאובדן, המשאבים הנפשיים שלו וכמובן גם מידת התמיכה הסביבתית לה הוא זכה בעקבות האבדן.

אין נורמה אחידה בנושא הזמן הסביר לתהליך האבל, אולם פסיכולוגים נוהגים לראות, כמו חכמי חז"ל ותפיסת היהדות - שנה - כאורך זמן סביר להתמודדות עם אבל והסתגלות לאבדן. תהליך האבל עשוי להיות ארוך ולהמשך אפילו מספר שנים, אולם רוב האנשים יגיעו למצב התקין, שבו הם חיים לצד האבל ולא בצילו. במידה שאדם ממשיך גם לאחר שנים להסתגר בעצמו ובכאבו, ומתקשה לחזור לתפקוד תקין, הוא יתפס על ידי אנשי מקצוע כסובל מ"אבל בלתי פתור" שראוי לטפל בו באמצעים מקצועיים (למשל פסיכותרפיה יחד עם תרופות אנטי דכאוניות).

ומה נאמר לאלמנה שכתבה לנו וסיפרה על הקושי שלה "להתחיל מחדש" ?

לפני שנה וחצי נפרדת, שלא מרצונך, מקשר שליווה אותך רוב חייך הבוגרים. ומאחר שסיפרת שזה היה קשר קרוב וחם של "נפש תאומה" קשה עוד יותר להתאושש ולהתגבר על האובדן. יחד עם זאת, החיים חזקים יותר, והזמן עושה את שלו. עבר זמן רב ואת מרגישה שאת רוצה לשוב ולצאת. "כל ההתחלות קשות ואחר כך קל יותר" אומרים בשירים - וזה נכון. ככל שתצאי יותר, תראי איך מפעם לפעם את מרגישה פחות ופחות "חלודה" ויותר מתורגלת בעולם החדש הזה עבורך, עולם הדייטים. לאט לאט תרגישי איך את מוצאת את המקום הנכון לזכרו של בעלך האהוב בלבו, ואיך מתפנה לך, לצד המקום הזה, מקום חדש לאהבה חדשה, חיה, שתמלא אותך באנרגיה ושמחה.

בהצלחה רבה
גילי בר ויעל דורון
מכון זוגות