הצימאון- על יצר, השתוקקות וסבל 

"... זוהי האמת הנאצלה על מקור הסבל: זהו הצמא [כמיהה, השתוקקות] אשר יוצר תחייה והתהוות מחודשים, שכרוח בהשתוקקות עזה, שמוצא תענוגות חדשים פעם כאן ופעם שם והם: צמא לתענוגות חושים, צמא לקיום ולהתהוות וצמא לאי קיום".
(DHAMMACAKKAPPAVATTANA SUTTA)

האמת הנאצלה השנייה קובעת כי הסיבה הישירה לסבל היא הצמא - טנהא (בשפת פאלי), הדחף, היצר הבוער בו באדם.
מהו היצר? מהו אותו כוח חיים מסתורי הקיים בו באדם?
תשובה ראויה לשאלה זו מצויה בתיאור ניסיונו, המוצלח יש לומר, של הנחש לפתות את האישה לנגוס מפרי עץ הדעת טוב ורע.
הנחש, המופיע בספרות המקראית כאנלוגיה ליצר, מתואר כ"ערום מכל חיית השדה" (בראשית ג, א). ערום, אולי מכיוון שבהמשך העלילה הוא הולך להעיד על עצמו - כלומר הולך לחשוף בפנינו את מערומיו.
פסע לפני שהתפתתה האישה לנגוס מפרי עץ הדעת טוב ורע פונה אליה הנחש ואומר:
"...לא מות תמתון כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עינכם והייתם כאלהים יודעי טוב ורע" (בראשית ג, ד - ו).
פסוק זה מספק לנו, לדעתי, את כל המידע הדרוש בכדי להבין מהו יצר האדם.
ערוותו של היצר מתגלה לנו בעצם ההשוואה הנוצרת במשפט:
ונפקחו עינכם והייתם כאלוהים = יודעי טוב ורע.
המשפט " ונפקחו עינכם והייתם כאלהים" מוכל כולו במילה אחת: ציפייה.
צפי = ונפקחו עינכם. האותיות צ.פ.י. עומדות בשורש המילים: ציפייה, מצפה.
ייה = והייתם כאלוהים.
ומכאן - ציפייה.
מהות יצר האדם היא ציפייה כלומר: האדם שבוער בו היצר, הוא אדם המצפה מעולמו.
יש להבין: אין הכוונה לציפייה שהיא תגובה נקודתית לאירוע מסוים בחיינו, אין זוהי ציפייה לבואו של אדם מסוים או ציפייה לבשורה אלא ציפייה מובנית, ציפייה שהיא מצב מתמיד של דריכות. בשפת המחשבים ניתן לתאר זאת כך: האדם שבוער בו היצר מצוי כול העת ב- mode של ציפייה.
דעת מפרשים קובעת כי היצר לא היה מצוי בו באדם הראשון משחר בריאתו, וכי דבק בו בעצם מעשה אכילת פרי עץ הדעת טוב ורע.
עד לנקודה בה נגס מן הפרי היה אדם ראשון בעמדה של צופה על עולמו כלומר: היה כמי שחווה את מציאות חייו בלבבו - צופה על העולם בלבבו, אך מרגע שדבק בו היצר שוב לא חווה את העולם בלבבו כי אם בשכלו - כלומר הפך באחת למצפה מעולמו:
מצפה מגופו ומנשמתו כי יהיו בריאים ונצחיים וכי לא יכזיבוהו לעולם.
מצפה לשמור כל העת על רצף ה"הנאה".
מצפה להיות נאהב.
מצפה לחיזוקים חיוביים על מעשיו.
מצפה להשגחה ולצדק אלוהי.

באמת הנאצלה השנייה מונה בפנינו הבודהה שלושה פנים ליצר:
הצמא למושאי החושים- השתוקקות למושאי החושים - הצמא להשיג את שעיננו רואות, אוזנינו שומעות, פינו טועם, אפינו מריח, עורנו נוגע ושכלנו מתכנן, חושב או מפנטז וכן הצמא להיות יותר ממה שאנו בנקודת הזמן הנוכחית.
הצמא לקיום - הצמא להיות קבוע, בלתי משתנה ונצחי.
הצמא לאי קיום - הצמא לחיות כאילו אין מחר.

ניתוח שלושת פניו של היצר מעלה מספר מסקנות חשובות:
באדם קיים דחף להשיג את שחיצוני לו, ולהיות יותר ממה שהוא בכל נקודת זמן בחייו. (להזכירכם, האדם נאחז במושאי חושיו באמצעות מנגנון הקליטה של האינפורמציה החושית המכונה באמת הנאצלה הראשונה "חמשת מצרפי ההיאחזות").
באדם קיים דחף לתפוס את המנגנון באמצעותו הוא נאחז במושאי חושיו, כמבנה מאורגן ואוטונומי אותו הוא מכנה "אני" או נשמה. ה"אני" על פי תפיסה זו הוא זה שקולט את האינפורמציה החושית, הוא זה שמעבד אותה והוא זה שבוחר איך, כיצד, ומתי להגיב עליה.
באדם קיים דחף להזדהות עם מושאי אחיזותיו: ידע כללי אותו רכש, כללי התנהגות ונורמות אותן אימץ, הרגלי תגובה, זהויות חברתיות, פוליטיות, דתיות, אמונות שונות, אידיאולוגיות, חוויות שונות, נעימות או טראומטיות, סמלים, דימויים ועוד, כאילו היו "אני", חלק בלתי נפרד מגופו.
תפיסת ה"אני" כישות קבועה אינה תחומה לחיים אלו בלבד. האדם תופס את ה"אני" כקבוע ונצחי, כלומר כישות הנפרדת מן הגוף לאחר מותו, והמוצאת את דרכה אחר כך לגוף אחר (ראה נספח "נזירים בעל כורכם - תקווה לשינוי").
באדם קיים דחף לתפוס את פרק חייו הנוכחי כסופי, כלומר כמתחיל ביום לידתו ומסתיים עם מותו. דחף זה, שעל פניו נראה כמנוגד לתפיסת ה"אני" הנצחי, דוחף את האדם לחיות כאילו אין מחר, כלומר לפעול מתוך תפיסה שתוצאות מעשיו מהדהדות בתחומי פרק חייו הנוכחי בלבד.
בליבת היצר רוחשת אם כן האמונה בקיומו של ה"אני" טוען הבודהה,
"אני" השולט במציאות והמחיל עליה את רצונותיו, "אני" השואף להיות יותר ויותר, "אני" המצפה כל העת לשמור על רצף ה"הנאה".
אמונה זו ב"אני", אמונה שתוכח בהמשך כמשוללת כל יסוד, היא הסיבה המיידית למעגלי התחייה וההתהוות המחודשים, כלומר למעגלי הסבל בהם נתון האדם.

האופן בו מתאר הבודהה את מהותו של היצר והאופן בו מוצגת מהותו - הציפייה בסיפור המקראי מעידים על תמימות דעים. זריחתה של הציפייה בשמי התודעה היא גם תקומתה של האמונה ב"אני".
"אני" מצפה הוא בהכרח "אני" הפועל בכל דרך להשיג את רצונותיו.
"אני" מצפה הוא בהכרח "אני" מתאכזב.
"אני" מצפה הוא בהכרח "אני" סובל.

***

דרך נוספת להבין את מהות היצר היא להציגו כראשי תיבות: י.צ.ר.

י - מייצגת יצריות, השאיפה החייתית להשיג את כל מה שחיצוני לנו רק משום היותו חיצוני לנו. השאיפה להשיג, לכבוש, או להבדיל, להרוס ולסלק מדרכנו את שעיננו רואות, אפנו מריח, פינו טועם, אוזנינו שומעות, גופינו חש וראשנו חושב, מתכנן או מפנטז.
י - מייצגת גם את המילה יצירה. היצר הוא זה שדוחף את האדם לבנות את פאר יצירתו: את ה"אני", ה"אני" שהוא מקור כל הישגיו המפוארים של המין האנושי, והוא גם המקור הישיר לכל גילויי הסבל האנושי על גווניו השונים.

צ - מייצגת את המילה ציפייה על היות האדם מצפה מעולמו.

ר - מייצגת את המילה רעב. המילה רעב היא אחד התרגומים למושג - טנהא, אך בהקשר זה ניתן לשחק עם אותיות המילה: לקרוא אותן מן הסוף להתחלה ולקבל את המילה בער. האותיות ב.ע.ר הן שורש המילה בערות. הבערות היא הלך הרוח בו מצוי אדם הנתון לשליטת יצרו.

באופן כללי, ניתן לומר כי האדם המצוי בבערות לא מודע כלל למעשיו, לא מודע לגופו ולא מודע להשלכות המתלוות לבחירות אותן הוא עושה בחייו.
האדם המצוי בבערות, כלל אינו מודע למתרחש במנגנון הקליטה, העיבוד והתגובה של האינפורמציה החושית. הוא אינו מודע לנטייתו העיקשת של ה- mind לדבוק בתגובות המשיכה והדחייה הנוצרות במנגנון זה.
אי ידיעה זו גורמת לו לשקוע כליל אל תוך סיטואציות חיים אליהן הוא נקלע, לכאורה ללא אפשרות בחירה, ולשמש בהן שחקן החותר כעיוור לקראת השגת מטרותיו.
תגובות המשיכה, הרצייה הן אלו שבאמצעותן דבק האדם ברכושו: בגופו, בביתו, בארצו, בסמליו, דעותיו, הרגליו, מעמדו החברתי, משפחתו אמונותיו... כלומר: תגובות המשיכה הן אלו שבאמצעותן מקיים האדם את "רצף ההנאה" שלו, ואילו תגובות הדחייה/ הסלידה הן אלו שבאמצעותן הודף האדם כל גורם המהווה איום על מושאי דבקותו.

כעת מתבהרת בפנינו במלוא הדרה האמת הנאצלה השנייה הקובעת כאמור כי היצר - טנהא הוא הסיבה הישירה לסבל:
האדם הנתון לשליטת יצרו, הפועל מתוך אמונה בקיומו של "אני" מצפה, נוטה במהלך חייו לדבוק כל העת ביש, בגשמי בכדי לקיים את "רצף ההנאה" שלו.
עצם הכמיהה לגשמי היא סבל, עצם הדבקות בגשמי היא סבל ועצם חדילת הגשמי היא סבל.

בנקודה זו מתעוררת השאלה, מה בעצם כל כך רע בציפייה לטוב?
מה כל כך רע בצורך לדבוק בגשמי ולשמור על רצף "הנאה"? מה רע בשאיפה: לחיי נוחות, חיי רווחה, חיים של הנאה חושית?
את התשובה לשאלה זו אנסח בשאלה: אם המשותף לכלל בני האדם הוא הציפייה לטוב, מדוע העולם בו אנו חיים נראה כל כך רע? מדוע חוסר הסבלנות ואי ההקשבה? מדוע האלימות המילולית והפיזית? מדוע המלחמות הבלתי פוסקות? מדוע הגזענות והאפליה? מדוע מעגלי הנקמה הנצחיים? מדוע נהרות הסבל אינם חדלים מזרימתם?
מציאות חיינו היא כזו מכיוון שהגדרת הטוב אצל כל אדם ואדם היא שונה: מה שניתפס אצלי כטוב יכול להיתפס אצל האחר כרע ומכוון שמטבענו אנו יצורים טריטוריאליים אנו גם יוצאים להגן על הטוב שלנו. כך התנועה המחשבתית, הרגשית וההתנהגותית הפורצת מאיתנו, שתכליתה להגן על הטוב, יוצרת את הסבל האנושי על ביטויו השונים.

גלגל הסבל לא נפסק מכיוון שבני האדם נתונים כליל לשליטת יצרם. ויש להודות גם על האמת המרה: כל עוד יהיו בני האדם נתונים לשליטת יצרם, וכול עוד יפעלו מתוך חשכת הבערות, לא ישתנה כלום במהלכה של ההיסטוריה האנושית - התפאורה בוודאי תשתנה, במאים חדשים יעלו ויפלו, אך המחזה תמיד יהיה זהה.