התאהבות ואהבה, לא אותו הדבר 

אהבה פתאום היא מתפרצת כמו להבה
היא תשרוף את כל מה שהיית
היא תשרוף את כל מה שאתה
אהבה...
פתאום היא מתפרצת מה היא רוצה?
היא רוצה את כל מה שהיית
היא רוצה את כל מה שאתה"
מתוך 'אהבה' מילים ולחן: דניאל סלומון)



מה שדניאל סלומון מכנה בשם: אהבה, אינו אלא התאהבות. בהתאהבות הדגש הוא על ריגוש גבוה בפרק זמן קצר. יש תחושה של נסיקה. קודם זו הייתה מכונית שנסעה בקו ישר ולפתע היא הליקופטר.
אהבה הינה מצב מתון יותר. במקום ריגוש והתרגשות, יש זיקה, האדם האהוב הופך לכמו חלק ממך (רק שזה עדיין חלק עצמאי, עם חיים משל עצמו) ומה שקורה לו, קורה לך; האהוב או האהובה שמחים - אתה שמח, הם עצובים - אתה עצוב. באהבה רוצים להיות דומים ואוהבים את שדומה. ועל כן יש בה יסוד חזק של אמפטיה. בהתאהבות יש יסוד פעיל של משיכה. ומה שמדליק אותה הוא השוני.
אין באהבה את אותו 'טירוף' שיש בהתאהבות.
האוהב תומך ריגשית וזקוק לאותה תמיכה מבן הזוג האהוב.
בהתאהבות יש סחף, יש תנועה. ומרכז הכובד של מה שמניע, בא מבחוץ מן האובייקט הנאהב. אך באהבה זה בא מבפנים. זה כמו מנוע שמשהו רך וזורם מניע אותו מבפנים.
בהתאהבות ישנה דינמיקה אדירה של תנועה לקראת. באהבה אין תנועה, יש שלווה, יש הגעה הביתה, יש איחוד.
בהתאהבות אלה החושים והרגשות, באהבה זו הנפש.
בהתאהבות נוסקים בבת אחת למעלה וגם יכולים להתרסק בבת אחת. באהבה צריך זמן, עולים לאט ונשארים זמן רב.
בהתאהבות אוהבים את מה שנוצץ, בוהק ומרשים בזולת. באהבה אוהבים את מה שפנימי, חבוי, חלש ופגיע.
התאהבות מעניקה ריגוש ופיצוי (על תקופות של בדידות, ריקנות ועצב) על ידי הקיצוניות של השיא. באהבה יש חיזוק, עידוד והענקה של בטחון ריגשי. ריפוי של הפצעים של העבר על ידי מציאות בן זוג שבאמת איכפת לו.
בהתאהבות זה מתחיל - בגלל, באהבה נשארים - למרות.
התאהבות הינה המשך של גיל הנעורים, בעוד שבאהבה זה בוגר.
בשביל לאהוב יש צורך בבגרות נפשית, בעוד שהתאהבות היא פועל יוצא של גיל הנעורים. קל יותר להתאהב, קשה יותר לאהוב.
קל לחשוב כי התאהבות הופכת לאהבה. אך בדרך כלל כשההתאהבות שוככת, היא מפנה מקום לריקנות.
ההתאהבות מתרחשת בבת אחת, כמו פיצוץ. באהבה זה צומח, לאט ובהדרגה. ויכולה להשאר זמן רב. וזאת לעומת התאהבות שהיא בדרך כלל קצרת מועד ומתאפיינת בחוסר יציבות רגשית

היכולת להתאהב ולאהוב קשורה לאופי ולמזג של כל אחד, טיפוסים דרמטיים נוטים יותר להתאהבויות ואילו אנשים רגועים יותר נוטים יותר לאהבה.

אהבה היא משהו עמוק יותר מההתאהבות, היא כוללת ידידות, הבנה, ראייה אמיתית של הזולת, והיא מחזקת ומרוממת את הנפש. לא לחינם אומרים אנשים שמצאו את 'אהבת חייהם'- שעתה יש להם תחושה של שלווה ושלמות עם העולם
התאהבות זה מצב של היי, התרוממות רוח אדירה. מבחינה התנהגותית, המאוהב מתמלא בשמחת חיים, אושר עילאי בלתי ניתן לתיאור ותחושה שאתה נמצא על גג העולם.
מבחינת שפת הגוף :עיניים מבריקות, העור בוהק, הצעד נעשה קליל, האדם נראה כמתפקע מאושר.
ואכן, מי שרואה זוג מאוהב לא יכול שלא להבחין בהם: הם מתנהגים כמו ילדים, מדברים כמו ילדים, מתלטפים ונוגעים הרבה זה בזו, מרבים בכינויי חיבה, שומרים על קשר עין רציף ואינם שבעים מהקרבה ביניהם. זוגות כאלה מרבים בצחוקים, התנהגות שטותית והנאה ממנה, הם מדברים בקול מתפנק ואוהבים לעשות דברים 'משוגעים' יחד.
בסרטים המצוירים יודעים שאתה מאוהב כאשר עינייך הופכות לשני לבבות אדומים ויוצאות מחוריהן. באוויר נשמעת מוזיקה שמימית ורגלייך מרחפות על פני הקרקע ואינן נוגעות בו.
עם זאת לא כל התאהבות היא מוחצנת, בסגנון של 'כל העולם שיראה'. יש זוגות שאצלם ההתאהבות מופנמת וכל רצונם הוא להתרחק מהעולם ולהיות יחד.
שפת הגוף של זוגות אוהבים משדרת נינוחות, פיוס ורוגע.
אחד הדברים המאפיינים זוגות בשלב האהבה הוא חיקוי בלתי מודע של שפת הגוף של בן הזוג . מתוך התחושה של מציאת המשותף - נולד הרצון הלא מודע לעשות את אותן תנועות, והתוצאה היא שזוגות מתחילים להיות דומים זה לזו.
הזמן הוא אויב של ההתאהבות, היא בשיאה בהתחלה, ואחר כך כשיורד הריגוש ההתאהבות צונחת, ומהר.
אך אהבה משתבחת ככל שעובר הזמן.
אהבה היא כמו יין, התאהבות היא כמו בירה. אין להשאיר בירה לאחר שמזגו אותה, צריך ללגום אותה מיד, יין, לעומת זאת, משתבח, כאמור, עם הזמן. אבל אסור להשאיר את האהבה פרוצה ופתוחה. היא צריכה הגנה, פרטיות, מרחב אישי מוגן, שבו השניים מבשילים ומתסיסים את מה שמתרחש ביניהם.
עם זאת, לא הכל וורוד בשדה האהבה. באהבה ישנו רגש עמוק ביותר, שדרכו הנאהב הופך לחלק אינטגרלי מנפשו של האוהב. ישנם שורשים עמוקים שהוא מכה בליבו. ואם נוצרת פרידה, או חלילה מוות של בן הזוג הנאהב. זה עלול להיות פאטלי לאוהב. הוא עלול להכנס לדיכאון ולהתחיל לדעוך לאט לאט.
היות והאהבה היא רגש כה עדין ועמוק, לעיתים קשה לדעת את עוצמתה עד שבן הזוג הנאהב מסתלק, ואז ורק אז ניתן לפתע להיווכח עד כמה האהוב הפך לחלק מנישמתו של האוהב. הזמן לא מרפא כאן את הפצעים, נהפוך הוא, בסוף האהבה (בין אם מחמת פרידה, או מחמת הסתלקות של הנאהב) הוא רק מחריף את תחושת האובדן, עד שהיא נעשית בלתי נסבלת. כאן האוהב מוצא עצמו בלתי מסוגל לחיות בלי בן הזוג, ושום תחליף לא בא בחשבון. הנאהב הפך לחלק מן האוהב, ובפרידה, כאילו חלק פנימי נקרע ממנו, ואי אפשר להמשיך כך יותר.
בהתאהבות לעומת זאת, כשנפרדים, זה נראה סוף העולם למאוהב, אך הזמן הוא רופא מצוין להתאהבות שנגמרה, ותוך זמן קצר יחסית, הפצע מגליד לגמרי, והאוהב מוכשר לרחף לעבר ההרפתקה הבאה.
כשהתאהבות נגמרת - נפצעים פצעים ריגשיים. (שתמיד נראים פאטליים, אך כאמור, הזמן רופא מצוין להתאהבות). וכשאהבה מסתיימת - מתנתקים מבלון החמצן הנפשי. (כשזה קורה, אי אפשר פשוט להמשיך, בהתחלה אולי נותר מעט חמצן בריאות, אך ככל שממשיכים, מגלים שאין אויר...).
לסיכום:
קל להתבלבל בין אהבה להתאהבתו, אך ההבדל ביניהם תהומי; בהתאהבות אלה שני חוטי חשמל שנפגשים בצד החשוף ואז יוצאים ניצוצות, והכל בוהק ויש אור מסביב. אך אם זה ממשיך ליכול להיווצר קצר.
באהבה, שני הנאהבים משולים כל אחד לחוט חשמל שמתחבר לקו מתח גבוה שטוען אותו בעוצמה גדולה. מבחוץ לא רואים הרבה: חוט חשמל שקט, אך היות והוא מחובר לזרם חזק, נוצרת בפנים טעינה עצומה שיכולה להדליק לא רק נורה אחת, אלא בית שלם.
***