הכותרת לקוחה מרעיון פילוסופי מעמיק שהעניקה הבמאית יעל רונן לאי מי, על ה"לילה הלא שקט", שהיא יצרה יחד עם קשיש פתטי לא חביב ומאוד פופולארי, שלמה ארצי.
אז זה ממש נכון שהיצירה העלובה הזאת משמשת אותי בפעם השנייה כפלטפורמה, אבל מה לעשות אם היא אמנם סוג של סמל תקופתי רב תחומי, שיש בו כל כך הרבה הגדים על מה ועל האיך שאנחנו.
אין זה מקרה כמובן שהגברת חושלה ועוצבה בבית היוצר של "גלי צהל", החממה שיצרה את מרבית הדמויות המובילות בערוצי התקשורת שלנו ובמה שהיה פעם הפודיום לאנשים עם הגד, התיאטרון הרפרטוארי.
הפונקציה החברתית תרבותית הזאת, שהחליפה בדור האחרון את הלהקות הצהליות, אשר הצמיחו פעם את בעלי המלאכה שיצרו את התרבות שלנו, מקורה לכאורה ביחידה צהלית בלתי נחוצה בעליל הרבה מאוד זמן, שמתעקשת להשאר אתנו, כי באמצעותה יכול הדור הקודם של "אמנים" – פרזנטורים – בעלי דעה בלירה וכמובן אנשי ממון ואו טייקונים, לסדר או לקנות את הקריירות העתידיות של הצאצאים שלהם, כדי ליצור עבורנו את מה שידמה לנו כתרבות הישראלית.
תחרות היא לב לבו של כל תהליך אבולוציוני.
הטרנד הזה מאוד אכזר וחסר התחשבות ומשאיר פצועים רבים מאחור, אולם בזכותו תא בודד הגיע למה שאנחנו. (לעתים אני חושב שאת המשפט הזה צריך לנסח שונה קצת ולהחליף את מילת הזכות באחרת).
בגלל נטרולה של התחרות לכאורה, כשלו תנועות רבות עוצמה כמו הקומוניזם ולהבדיל, התנועה הקיבוצית שלנו, שיכלה עם פתיחות מסוימת ומחשבה ומעשה פחות דוגמטיים, אולי, לשמש בכל זאת בסיס לחיים קצת יותר מוצלחים עבור רבים מאתנו.
אולם "קולקטיביזם" אינו המעשה היחיד, שמנטרל את התחרות החופשית שנחוצה לדינאמיקה האבולוציונית.
העדר מידה ראויה ואו עודף של רגולציה יכולים לעשות זאת באותה מידה.
זה ההסבר לכישלונם של דיקטטורות לשרוד לאורך זמן, ובצידה השני של הסקאלה הפוליטית, לאימפוטנטיות המובנת לתוך כל תנועה אנרכיסטית, שמעולם לא הצליחה ליצור דינאמיקה חיובית, שתיצור מציאות מוצלחת יותר מזאת שהיא החריבה.
על העדר התחרות בתחום הכלכלי בארץ, נשפכו ליטרים רבים של דיו לדפוס וביטים בינאריים.
אולם לצידה מתחולל תהליך דומה בתחום התרבותי, שחשיבותו חורגת מן הנישה הפופולארית, שמתומצתת פחות או יותר בסיקור עיתונאי שטחי להחריד בתכניות תרבות ומוספי עיתונים, שעוסקים בה.
מדעי החברה ובעיקר חקר ההתנהגות האנושית כיחיד וכקבוצה, חשפו במידה מסוכנת את הסודות של מה בעצם מניע את כולנו.
חקר המוח והתהליכים שמתחוללים בו העצימו במידה רבה את יכולתם של קבוצות קטנות להשפיע על המסות.
חקר ה – די.אן.אי והמניפולציות שהוא הניב בתחום של עיצוב העתיד של עולם החי, כולל בני אדם, מעניק יכולות "אלוהיות" לידי מיעוט שמחזיק ברסן השלטון בכל מקום בכפר הגלובלי.
שלטון ללא מצרים של כתריסר משפחות בכלכלה הישראלית, הוא אמנם מסוכן אבל לא ממש אקוטי.
אולם מי שמעצב את המניעים והמחשבות שלנו, כוחו משתווה לזה של אלוהים, או הישות שיצרה, עיצבה ושלטה בנו עד שכביכול התפקחנו. (או לפחות כך חשבנו).
נכון להיום, שני מוקדי הכוח האלה, של המחזיקים במושכות הכלכלה והדעה, פועלים בנפרד עדיין.
ברגע שהם יאחדו כוחות, פחות או יותר הלך על כולנו.
כיום, האוחזים במושכות בכל קבוצה, פועלים בשם האינטרסים של כל קבוצה פרטיקולארית והפרטים שמקורבים אליה.
אמנם קיים סוג של הדדיות מפרה בינם, אולם התלות עדיין אינה עובדה מוגמרת.
הראשונים, מטבע הדברים, מסוגלים לאוטונומיה, כי בידם המשאב הכי חשוב, אמצעי היצור והכלי שהופך את שליטתם להרסנית יותר, הכסף.
הקבוצה השנייה, אלה שמייצרים את התרבות עבורנו, תלויים מעצם קיומם במה שהקבוצה הראשונה מקציבה להם.
ברגע שאי מי מן הקבוצה הראשונה יזהה את הפוטנציאל הגלום בהשתלטות על מעצבי הדעת, וישתלט עליו, הוא יחזיק בידיו כוחות שלא היו לאיש לפניו לרבות המובחר שבסטלינים או בהיטלרים של אי פעם.
החיזיון שאיחוד כוחות מן הסוג הזה מיצר, זה סוג של ווירטואליה, או במילים אחרות, מציאות שאיננה.
אמירה כמו: "(אני), תמיד מייצרת את העולם שלי כמו שאני רוצה שיהיה, ולא נותנת לאמירות כמו איך זה אמור להיות, או מה מותר ומה אסור בעיני החברה, להכתיב לי*", המיוחסת ליעל רונן, על פי הרעיון עמה, ממחישים את דרך מחשבתם של מעצבי הדעה בימים אלה, בדיוק על פי הדפוס ששטחתי למעלה.
רוב רובם של מובילי הדעה בארצנו היום, לא הגיעו לעמדות ההשפעה שבו נמצאים כיום דרך מאבקים השרדותיים שתחרות יוצרת. דרכם נסללה באמצעות נפוטיזם ואו בצע כסף או שווה כסף.
במערכת כזאת, מוצרי התהליך אינם שואפים כלל לאובייקטיביות ואו הישגים אמנותיים, אלא לביסוס מעמדם תוך ריצוי התאוות של אלה ששלחו אותם או רפדו את דרכם במצנחי זהב לצמרת.
העדר מוחלט של רגולציה על המדיומים הרלוונטיים, תקשורת המונים ותחומי האמנות שפונים לקהלים גדולים, כמו התיאטרון נניח, מאפשר מיצוי התהליך בזמן קצר יחסית, והוא יושלם או-טו-טו, אם לא עשה זאת עדיין.
במדינה בה ראש המשטרה מתגרה בפומבי בראש הראשות השופטת, הרגולטור היחיד ששרד, זה אנחנו.
אולם אם נמשיך להתנהל כמו תושבי המקום הדמיוני בספרו של האנטישמי ז"ל, ז'וזה סאראמאגו, מבחן הערך של ילדנו ימוצה במה שהם תורמים לכיסו של דנקנר או תשובה בהתאמה.
* NRG, 24.04.2010
כותב, מבקר ומייחל.
