כנגד ארבעה בנים דיברה תורה : ארבעה דפוסי תקשורת בזוגיות 

"כנגד ארבעה בנים דיברה תורה" :
ארבעה דפוסי תקשורת בזוגיות
או
איך אתם רבים?

"כנגד ארבעה בנים דיברה תורה: אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול"

בהגדת הפסח מתוארים ארבעת הבנים, עם השאלות והתשובות שמתאימות לכל אחד. במשפחה שלי, כמו בהרבה בתים אחרים בישראל, המסובים מתחלקים וקוראים את ההגדה לפי תור. אני זוכרת איך, בהיותי ילדה, הייתי מחשבת מראש את הפסקאות, מתוך תקווה שהשנה אזכה לקרוא את החכם או לפחות התם, ולא להרגיש שעלי מוטל העול לקרוא את (ולהרגיש כמו) הרשע שבחבורה....

אבל האמת היא שארבעת הבנים האלה שוכנים בתוך כל אחד מאיתנו, ובהזדמנויות שונות אנחנו פוגשים אותם בתגובות ובהתנהגויות שלנו כלפי הסובבים אותנו. נאיר את הזרקור על ארבעת "הבנים" - ארבעה דפוסים שונים של תקשורת - שיש לאנשים בתוך זוגיות, ובאים לידי ביטוי במצבים שונים. אנחנו נתמקד באחד מהיבטי התקשורת הזוגית היותר כואבים - המריבה - ונבחן את תרומת ארבעת "הבנים" לנושא :

חכם

"חכם מה הוא אומר? מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציוה ה' אלוהנו אתכם?..."

אם כילדים חשבנו שהכי טוב להיות "החכם", הרי שעיון מאוחר בטקסט של ההגדה ופירושיה, מעלה שהחכם הזה לא היה כל כך חכם, כמו אולי "מתחכם": כי מכל השאלות בעולם, שהיה יכול לשאול על חג הפסח, חגיגת היציאה מעבדות מצרים לחירות, עם כל הניסים שהתלוו אליה, הפיכת אוסף העבדים לעם מאוחד, סיפור נדודיו במדבר, הנסיונות הקיומיים והמוסריים שעמד בהם, והכניסה אל הארץ המובטחת - מה שמעניין את "החכם" אלה רק החוקים, ההלכות והמשפטים. "החכם" מתעניין בהתפלפלות האקדמאית שמאחורי הדברים.

כולנו מכירים את דפוס התקשורת הזה, "החכם", שמאפיין חלק מהזוגות בשעה שהם רבים: להצמד לעקרונות, להתפלסף, להתפלפל, לדבר "על" הדברים (במקום "את" הדברים) ולמסמס כל אפשרות לדיבור רגשי, ישיר ואמיתי על מה שבאמת כואב ונוגע בריב.

הפסיכולוגים קוראים למנגנון התקשורת הזה "אינטלקטואליזציה", ותפקידו, כמו שאר מנגנוני ההגנה של הנפש, להגן על האדם מפני החרדה שעשויה להתעורר אם יתמודד עם רגשות קשים. אז במקום להתמודד עם החרדה, מנתחים הכל במונחים שכליים, ובדרך "הורגים" את הריב, ובדרך כלל גם את האפשרות לתקשורת פתוחה והבנה בין בני הזוג.

זוגות שמתאפיינים בתקשורת וריבים מהסוג הזה מרגישים הרבה פעמים שהזוגיות שלהם מתרוקנת מתוכן, מאחר שהיא מעוקרת ממגע רגשי אמיתי.

רשע

"רשע מה הוא אומר? מה העבודה הזאת לכם? לכם ולא לו..."

הרשע הוא זה שהוציא את עצמו מהכלל, עומד לו מחוץ למחנה ושואל את האחרים על עצמם, בלי להרגיש שגם לו יש חלק ואחריות כאן. אנחנו מכירים את "הרשע" הזה בתקשורת הזוגית: "אתה אשם! אני לא עשיתי כלום! זה הכל בגללך!!".

חכמינו התלבטו מאד לגבי הרשע הזה. מצד אחד, הרגיז אותם היחס שלו, ומאחר שהוא מוציא את עצמו מהכלל, גם הם רוצים להוציא את הכלל ממנו, ואומרים ש"אילו היה שם (כלומר במצרים) לא היה נגאל". מצד שני, הוא פה איתנו, קורא את ההגדה ושואל שאלות - סימן שהיה איתנו במצרים, ונגאל יחד איתנו, והוא חלק מעם ישראל... אז איך זה מתיישב?

הפתרון האופטימי של חז"ל לסוגיה הזו היה, שאמנם כרגע הרשע מוציא את עצמו מהכלל, אבל הוא עתיד לחזור בתשובה ולהבין שחלק מהאחריות לדברים הוא גם עליו. גם בתחום הזוגיות, כשנשב מול זוגות שהתקשורת שלהם מלאה בהאשמות, מאבקי כח, וחוסר יכולת של אחד מהצדדים (או שניהם) להסתכל כל אחד על עצמו ועל אחריותו בקשר - ננסה למד אותם תקשורת אחרת, חיובית, אחראית ובוגרת.

בתקשורת אחראית אתה מבין ש"צריך שניים לטנגו", ולא יתכן שכל האחריות לכשלים והבעיות בזוגיות תיפול תמיד רק על כתפי אחד מהצדדים. כששני בני הזוג מסתכלים על הזוגיות כפרויקט של שניהם, ששניהם שותפים לו, "אשמים" באותה מידה בקשיים שבו, ואחראים ביחד על הפתרון - יש סיכוי רב יותר להיחלצות מתקיעות וכשלון בזוגיות.

תם

"תם מה הוא אומר? מה זאת?"

מכירים את ה"תם" הזה, שלא ממש מבין מה העניינים ועל מה כל המהומה? הוא יגיד: "מה בסך הכל עשיתי? אני לא מבין למה צריך להיעלב מזה כל כך? למה היא/הוא עושה מזה כזה ענין גדול?".

בטיפולים זוגיים נראה זאת לא פעם, כשאחד מבני הזוג מחומם לגמרי, כעוס ועצבני, או לחילופין, פגוע, בוכה, מועלב ואפילו מושפל, והצד השני יושב לו זחוח ותמים, עם ארשת "מה בסך הכל עשיתי?" וחוסר יכולת להבין את מקור הכאב והקושי של בן זוגו.

ההתפכחות (אבדן התום אם תרצו) היא אחת המשימות החשובות בדרך ל"זוגיות מודעת", שבה שני בני הזוג מבינים אחד את השני, גם אם אצלם דברים פועלים אחרת. על מנת להיות בני זוג טובים אנחנו לא אמורים להרגיש אותו דבר כמו בן הזוג שלנו ולהזדהות איתו, אבל אנחנו כן אמורים להבין איך הדברים נראים דרך העיניים שלו, ואיך זה מרגיש להיות בנעליו.

הרבה פעמים אנחנו נוטים לפרש את המילה "תום" בצורה חיובית, ולהעריך את התכונה "תמימות". אבל תמימות בזוגיות, מובילה לכשלים בתקשורת , ולכן נשאף, במקומה, להתפכחות ומודעות.

ושאינו יודע לשאול

"ושאינו יודע לשאול? את פתח לו"

אמנם כולנו מבוגרים, חיים בעולם הזה כמה עשורים ומבינים עניינים, אבל עדיין, כל אחד בתחום אחר, לא תמיד אנחנו מבינים הכל, ולפעמים אנחנו אפילו לא יודעים את מה שאנחנו לא מבינים, ולכן גם לא יודעים לאן להפנות את הזרקור, למה לשים לב, על מה לשאול...

הרבה אנשים מצפים מבני הזוג שלהם, שידעו תמיד מה קורה איתם, מה הם רוצים ומה הם צריכים בכל רגע, אפילו בלי שהם יצטרכו להגיד את זה בקול רם. שיבינו אותם בלי מילים. הציפיה הזו לא נולדה סתם, אלא היא זכר לימים שהיינו תינוקות רכים, חסרי מילים, וחסרי כל ידיעה לגבי העולם ועצמנו. אז, עבור רובנו, היה בסביבה מבוגר אחראי אוהב וקרוב - אמא, אבא, או מטפלת כלשהי - שידע יותר טוב מאיתנו מה אנחנו צריכים, מה הכי נכון לנו עכשיו, גם בלי שהיו לנו מילים, וסידר עבורנו את העולם. כולנו היינו רוצים בסתר ליבנו לשחזר את אותו עולם קסום של הבנה ללא מילים, וחלקנו מפילים את הציפיה הזו על בני הזוג שלנו. כמובן שהציפיה הזו היא פנטזיה שלא ניתן לממש לאורך זמן באופן מלא (למרות שבתקופת ההתאהבות לפעמים יש תחושה שזה קורה, לזמן מה).

סוד נוסף מסודות "הזוגיות המודעת" הוא לדעת להגיד מה אתה צריך ורוצה, להיות זה שעונה לאותו אחד שאפילו אינו יודע לשאול. כי אם אנחנו יודעים להגיד מה אנחנו צריכים ורוצים - הרבה יותר קל לצד השני לנסות להיענות לנו. לכן, המשימה של כולנו בפסח, וגם בשאר עונות השנה, היא לענות על השאלות שבכלל לא שואלים אותנו, ולהתייחס באהבה לבני הזוג שלנו כאותו "זה שאינו יודע לשאול" וצריך לפעמים לדבר במקומו.


חג שמח
גילי בר ויעל דורון
מכון זוגות

פורסם כטור ב Ynet ערב חג הפסח תשס"ז