לנינה קרו כמה אסונות שאמורים לגרום לכם לרחם עליה, לאהוב אותה ובסופו של דבר גם לצחוק ביחד איתה או לפחות לנסות לגרום לה לצחוק בעצמה. האהבות שלה חומקות ממנה, את אלו שנשארות היא לא ממש מצליחה לאמץ ובכלל החיים שלה נראים כמו סוג של בלאגן אחד גדול למתבונן מבחוץ.
תחת מודעת הפרסומות של הסרט מופיע הכיתוב: "קומדיה עצובה מאד", מבט נוסף בפרסומות הטלוויזיוניות שמשווקות את הסרט על ידי גזירה קליפית של קטעי הדחקות והצחוקים בסרט הרגיש הזה מבליטה עוד יותר את הבעיה המרכזית של הסרט. "האסונות של נינה" לא ממש מצליח להחליט לכל אורכו האם הוא דרמה, דרמה קומית או באמת קומדיה עצובה מאד, שזה כנראה סוג של קומדיה ישראלית ייחודית.
שבי גביזון יוצר "שורו", ו"חולה אהבה משיכון ג'" הביא לקולנוע הישראלי את סגנונו הייחודי וטבע כאן כבר מזמן את היכולת לספר סיפור דרמטי בעזרת חיוך בצורה מוצלחת. יש ב"אסונות של נינה" סיפור טוב, הרבה דמויות משנה מעוגלות ומושלמות, אולי מעט יותר מדי דמויות שכאלו, והניסיון של גביזוון להצחיק למרות העצב המחלחל בחיי הגיבורה הוא לעיתים מאמץ מעט עקר ומיותר.
אי אפשר להשתחרר מהתחושה שגביזון הוציא תחת ידיו הפעם סיפור עצוב ומרגש במיוחד. הרצון להצחיק את הצופה מתוך איזשהוא פחד שלא יקבל את הסחורה המובטחת לו בסרט של גביזון דהיינו ההומור הישראלי החצוף והשנון, במקרה הזה פשוט מכביד על הסרט, מאולץ, ופוגם פעמים רבות באווירה הדרמטית של הסרט. הבחירה התסריטאית של גביזון לספר את סיפורה של נינה דרך אחיינה הקטן טובה ומשרתת את הסרט היטב, הוא נחלש בעיקר ברגעים שהוא מתחמק ממנה שלא לצורך.
אין באילת זורר שום דבר מצחיק. הקומיות הנמצאת בעולמה הטראגי היא כזו שרק אחרים רואים אותה ונדמה לי שכבר זמן רב לא נכתבה ושוחקה דמות כל כך מרגשת על מסכי הקולנוע הישראלי. בעוד שלרשותה של תיקי דיין עמדה בעיקר סצינת הפתיחה הנפלאה של "סימה ווקנין מכשפה" לזורר היה סרט שלם לכבוש, לבעוט ולרגש אתכם בדיוק במקומות הנכונים. זורר, שחסרונה בעולם הטלנובלות בשקל וחצי הישראלי המבזה, הוא הברכה של גביזון, תרתק אתכם בכל רגע נתון למסך כשהיא מופיעה. זוהי ללא ספק אחת מהופעות המשחק המרשימות של שחקנית ישראלית מזה זמן מה.
האווירה המלנכולית של הסרט הזה והבחירה לצלם אותו באווירה חורפית על כל הסימבוליות שבו היא הפתעה טובה בתוך מדינה שהחום הבלתי נסבל שלה נראה תמיד הכרחי גם בקולנוע לתיאור כל דרמה. פס הקול הנוגה של אסף אמדורסקי מהלך על הסרט טובות ומבשר גם הוא אולי עידן חדש בהקפדה על הצירוף של המראות והקולות.
לצידה של איילת זורר תזכיר לכם ענת וקסמן מדוע היא כישרון קומי גדול שלא תמיד מקבל את התפקידים הראויים לו. אלון אבוטבול יראה שנסיכים לא נעלמים הם רק מתבגרים עם הרבה חן. הופעתו של יורם חטב, טובה ככל שהיא, נפגמת על ידי הבחירה התסריטאית המוזרה לתת לו תפקיד כפול בסרט.
אם תצליחו לרגע להתנתק מהטרארם התקשורתי המלווה את יציאתו של הסרט למסכים, כולל מליון טריליון המועמדויות שלו לפרסי האקדמיה לקולנוע, אל מול ההתעלמות הלא ברורה שלה מ"סימה ווקנין מכשפה" סביר להניח שתצאו נשכרים
תחת מודעת הפרסומות של הסרט מופיע הכיתוב: "קומדיה עצובה מאד", מבט נוסף בפרסומות הטלוויזיוניות שמשווקות את הסרט על ידי גזירה קליפית של קטעי הדחקות והצחוקים בסרט הרגיש הזה מבליטה עוד יותר את הבעיה המרכזית של הסרט. "האסונות של נינה" לא ממש מצליח להחליט לכל אורכו האם הוא דרמה, דרמה קומית או באמת קומדיה עצובה מאד, שזה כנראה סוג של קומדיה ישראלית ייחודית.
שבי גביזון יוצר "שורו", ו"חולה אהבה משיכון ג'" הביא לקולנוע הישראלי את סגנונו הייחודי וטבע כאן כבר מזמן את היכולת לספר סיפור דרמטי בעזרת חיוך בצורה מוצלחת. יש ב"אסונות של נינה" סיפור טוב, הרבה דמויות משנה מעוגלות ומושלמות, אולי מעט יותר מדי דמויות שכאלו, והניסיון של גביזוון להצחיק למרות העצב המחלחל בחיי הגיבורה הוא לעיתים מאמץ מעט עקר ומיותר.
אי אפשר להשתחרר מהתחושה שגביזון הוציא תחת ידיו הפעם סיפור עצוב ומרגש במיוחד. הרצון להצחיק את הצופה מתוך איזשהוא פחד שלא יקבל את הסחורה המובטחת לו בסרט של גביזון דהיינו ההומור הישראלי החצוף והשנון, במקרה הזה פשוט מכביד על הסרט, מאולץ, ופוגם פעמים רבות באווירה הדרמטית של הסרט. הבחירה התסריטאית של גביזון לספר את סיפורה של נינה דרך אחיינה הקטן טובה ומשרתת את הסרט היטב, הוא נחלש בעיקר ברגעים שהוא מתחמק ממנה שלא לצורך.
אין באילת זורר שום דבר מצחיק. הקומיות הנמצאת בעולמה הטראגי היא כזו שרק אחרים רואים אותה ונדמה לי שכבר זמן רב לא נכתבה ושוחקה דמות כל כך מרגשת על מסכי הקולנוע הישראלי. בעוד שלרשותה של תיקי דיין עמדה בעיקר סצינת הפתיחה הנפלאה של "סימה ווקנין מכשפה" לזורר היה סרט שלם לכבוש, לבעוט ולרגש אתכם בדיוק במקומות הנכונים. זורר, שחסרונה בעולם הטלנובלות בשקל וחצי הישראלי המבזה, הוא הברכה של גביזון, תרתק אתכם בכל רגע נתון למסך כשהיא מופיעה. זוהי ללא ספק אחת מהופעות המשחק המרשימות של שחקנית ישראלית מזה זמן מה.
האווירה המלנכולית של הסרט הזה והבחירה לצלם אותו באווירה חורפית על כל הסימבוליות שבו היא הפתעה טובה בתוך מדינה שהחום הבלתי נסבל שלה נראה תמיד הכרחי גם בקולנוע לתיאור כל דרמה. פס הקול הנוגה של אסף אמדורסקי מהלך על הסרט טובות ומבשר גם הוא אולי עידן חדש בהקפדה על הצירוף של המראות והקולות.
לצידה של איילת זורר תזכיר לכם ענת וקסמן מדוע היא כישרון קומי גדול שלא תמיד מקבל את התפקידים הראויים לו. אלון אבוטבול יראה שנסיכים לא נעלמים הם רק מתבגרים עם הרבה חן. הופעתו של יורם חטב, טובה ככל שהיא, נפגמת על ידי הבחירה התסריטאית המוזרה לתת לו תפקיד כפול בסרט.
אם תצליחו לרגע להתנתק מהטרארם התקשורתי המלווה את יציאתו של הסרט למסכים, כולל מליון טריליון המועמדויות שלו לפרסי האקדמיה לקולנוע, אל מול ההתעלמות הלא ברורה שלה מ"סימה ווקנין מכשפה" סביר להניח שתצאו נשכרים
אלי מורנו הוא סופר, מקים ומנהל אתר קופירייטס לשמירה מקוונת של זכויות יוצרים.
http://www.copyrights.org.il
http://www.copyrights.org.il