זיכרון דברים או הסכם וההבדלים שביניהם 

שאלה שרבים מאיתנו שואלים הינה: מה יהא תוקפו של זיכרון דברים ששני צדדים חתמו, האם זה יחשב לחוזה מחייב או שמא יחשב רק למסמך סתם וחלק מהמשא ומתן?

התנאי המרכזי העומד ביסוד קיומו של חוזה מחייב הוא הצורך במפגש רצונות בין הצדדים לחוזה ולקיומו של רצון הדדי להתקשר בחוזה מחייב = "גמירות דעת" וכן הסכמה לגבי הפרטים = "מסויימות".

כפי שנאמר לעיל, על מנת שיקום חוזה מחייב, חוק החוזים קובע שני תנאים מצטברים שעל הצדדים לעמוד בהם: א. גמירות דעת = הסכמה הדדית ו-ב. מסוימות = פירוט לגבי הפרטים העיקריים של ההסכמות שבין הצדדים.

וכפי שפרופסור גבריאלה שלו מתארת בספרה "דיני חוזים" לגבי התנאים לכריתת חוזה מחייב והמבחן "לגמירות דעתם" של הצדדים:

" התנאי המרכזי העומד ביסוד קיומו של חוזה הוא הדרישה למפגש רצונות בין הצדדים ולקיומה של הסכמה הדדית ביניהם להתקשר בהסכם מחייב, שבאה לידי ביטוי ביסוד גמירת הדעת. המבחן לגמירת דעתם של הצדדים הינו מבחן אובייקטיבי הנלמד מאמות מידה חיצוניות, וכולל את נסיבות העניין, התנהגות הצדדים ואמירותיהם לפני ואחרי כתיבת המסמך וכן את תוכן המסמך עצמו."

בפסק דין שניתן לפני מספר ימים על ידי כבוד בית המשפט העליון מפי כבוד השופט פוגלמן נפסק כי זיכרון דברים לא יחשב כחוזה מחייב במקרה שלא היה בו פירוט מספיק לגבי הפרטים עליהם הסכימו הצדדים.

במקרה שם, דובר לגבי עסקת מכר של חנות. הצדדים חתמו על זיכרון דברים אך היה חסר פירוט לגבי מועדי התשלום ותנאי התשלום. כבוד השופט פוגלמן קובע בפסק הדין כי מועדי התשלום ותנאיו נחשבים לפרט מהותי ועיקרי ומאחר ופרטים אלו היו חסרים בזיכרון הדברים שנחתם, לכן נספק שזה לא יחשב כחוזה מחייב.

על פי פסק הדין: מסמך שכותרתו "זיכרון דברים" יכול בנסיבות מסוימות להוות חוזה מחייב בפני עצמו למרות שהכותרת שלו אינה "חוזה או הסכם", ובנסיבות אחרות עשוי הוא לשמש רק מסמך הקשור למשא ומתן בדרך לחוזה מחייב אך לא כחוזה בפני עצמו.

כיצד באמת נדע להבחין האם מסמך שחתמנו עליו כזיכרון דברים יהווה חוזה לכל דבר או שלא?

יהיה צורך לבדוק את "גמירות הדעת" של הצדדים, קרי - שיהיה ניתן לראות את ההסכמה האמיתית של הצדדים להתקשר בחוזה וכן צריך גם שזיכרון הדברים יהיה "מסוים", קרי ? שיהיה מפורט מספיק עם תנאי ההסכמות של הצדדים.

למעשה, במקרה בו נחתם זיכרון דברים, אך עדיין חסרים בו פרטים עיקריים שלא הוסכמו סופית בין הצדדים, על פי מה שנפסק: זה יחשב שהצדדים לא הגיעו למצב של הסכמה מוחלטת וכן זה לא יחשב לחוזה מחייב מאחר ואחד מהתנאים החשובים ביותר בכריתת חוזה הינה ההסכמה בין הצדדים להסכים לגבי הפרטים העיקריים.שבחוזה ובעת שאלו לא באו לידי ביטוי זה לא יחשב כחוזה מחייב.

תוכן המאמר אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לו, אינו חסין מטעויות והשמטות ואין להסתמך עליו לשם ביצוע או הימנעות מביצוע פעולה כלשהי.