מסע השיסוי של התקשורת נגד בית המשפט העליון הוא אולי מוגזם – אבל יש לו בסיס בציבור שאמונתו בשלטון החוק ובמערכת המשפטית נפגעה קשות.
העליון שהכפיל את עונשו של השוטר שהרג גנב רכב על רקע השוטר, שעדיין בבית חולים במצב אנוש שנפצע מגנב רכב מעורר התנגדות לעליון.
סקר בין עורכי הדין במחוז ת"א – רק מחצית מעורכי הדין רוכשים אמון מלא למערכת המשפט (פרקליטים – יולי 2010). נורת אזהרה מדאיגה.
* מאת: עו"ד אברהם פכטר
תקופה קשה, מבחינה תדמיתית, עוברת על מערכת המשפט ובמיוחד על מעמדו, כבודו והשפעתו של בית המשפט העליון.
כאשר מחצית מהנשאלים בסקר עורכי דין במחוז ת"א והמרכז לא רוחשים אמון במערכת המשפט, זאת נורת אזהרה חמורה למערכת. אין זאת הפעם הראשונה שסקרים מגלים חוסר אמון במערכת המשפט – והגיע הזמן לקחת את הנושא ברצינות.
כאשר בית המשפט העליון – מכפיל את עונשו של שוטר שהרג גנב מכוניות, תוך שהגנב מנסה להימלט למרות אזהרתו של השוטר ולטענתו אף מנסה לדרוס אותו, והוא יורה והורג אותו – צריך לשקול את העניין בזהירות, תוך התחשבות בעבודתו, תפקידו ומשימותיו של השוטר והמשטרה בכללה, וכן על רקע של לחימת המשטרה בגל הפריצות וגניבת הרכבים הגואה.
משטר ישראל – פועלת בתנאים קשים ותחת לחצים כבדים. תפקידה של המשטרה לתת שירות ביטחון לאזרח בחיי היום יום. אבל הממשלה, בלחץ הנסיבות, הטילה על המשטרה גם את תפקיד "ביטחון הפנים" של המדינה, כלומר: שמירה, התארגנות ופעילות מבצעית כנגד טרור פנימי, מחבלים, מתאבדים ופשע מאורגן. למשימות אלה – לא נתנו למשטרה מספיק תקציבים, מספיק שוטרים ומספיק אמצעים "מתוחכמים" לביצוע המשימות, לרבות תנאי שכר ועבודה לא משופרים.
כלומר: מה שמבקשים מהמשטרה זה תוצאות וביצועים, אבל אמצעים ותנאים לא מספקים. כאשר יש גל של גנבות, פריצות וגניבת רכבים, באים בטענות ובצדק למשטרה. אבל כאשר השוטרים עומדים איתנים על משמרתם, מסכנים את חייהם מול פורצים וגנבים, מתחילים לדקדק בסעיפי החוק היבשים ומרפים את ידיהם לעתיד. ואסור לשכוח את אותם המקרים שקרו בשנים האחרונות ובהם דרסו, ניסו לדרוס שוטרים כולל המקרה המזעזע בו נדקר שוטר במברג ע"י גנב רכב – ומזה שלוש שנים שוכב כ"צמח" ומצבו כעת נואש.
שלא תהיה אי הבנה בהבנת הנקרא – שמירה על שלטון החוק, מילוי הוראות החוק, גם ע"י שוטרים וגם ע"י צה"ל, הוא חלק בלתי נפרד, חשוב ועקרוני של שמירה על מערכת שלטונית דמוקרטית.
מערכת המשפט – חייבת לתרום את חלקה לשמירה על גבולות נורמטיביים ושלטון החוק. אך יחד עם זאת – על בית המשפט העליון במיוחד, העומד בראש הפירמידה המשפטית לתת דוגמא לשילוב של הבנת החברה, רחשי החברה והציבור הרחב, אבל במיוחד לא להתנתק מהעם ולא להתנשא מעל העם. עליהם לחיות ולהרגיש את "השטח", את ההתפתחויות, את הזרמים ברחוב ולתת פרשנות בהתאם.
תפקידו של בית המשפט לאפשר לזרועות הביטחון, משטרה, צה"ל לפעול למתן ביטחון שוטף לאוכלוסיה, תוך שמירה על נורמות, ערכים, מסגרת החוק אבל תוך גמישות המתחייבת מחיי היום יום, ממצבי לחץ וסכנה בהם פועלים אוכפי זרועות הביטחון.
ניקח לדוגמא את מקרה שי דרומי – חוואי בנגב, שהיה נתון למתקפת גניבות בקר מחוותו, משך תקופה ארוכה. מספר ניסיונות גניבה ופריצה נכשלו, הכלבים בחווה הורעלו – עד שלילה אחד החוואי שי דרומי שם מארב לגנבים וכשהם הופיעו, בחשכת הלילה, שלושה גנבי בקר לבושים שחורים והתקרבו אליו, פתח באש ופצע קשות אחד מהם.
על פעולה זו – הועמד לדין. הדי הפרשה הביאו בסופו של יום – לחקיקת החוק הידוע בשם חוק שי דרומי – בו תיקון לחוק הפלילי, הנותן הגנה בפני פורצים לביתו וחצרו של אזרח הנתון לסכנה של פגיעה בגופו וברכושו. החוק בא להגן על בעל הרכוש ולא על זכויותיהם של גנבים/פורצים שלוקחים סיכון מקצועי בשעת גניבה.
כלומר: הכנסת הכירה סוף סוף בזכות האלמנטארית של "הגנה עצמית" בפני פורצים וגנבים – שנהנו עד עכשיו ממרחב פעולה גדול, עקב אילוצים, פחדים ופרשנויות יבשות של החוק.
ביתו של אדם מבצרו – איננו רק פתגם אנגלי עתיק יומין, אלא מקפל בתוכו רעיון קונסטיטוציוני של הגנה עצמית של אזרח על ביתו ורכושו מפני פגיעה רעה של זרים.
בארה"ב – נושא ההגנה העצמית על גופו, שלמותו של אדם ורכושו – היא יותר מסעיף בחוק, היא בבחינת "כמעט דת" שחיים על-פיה.
האמירה: תרד מאדמתי ומרכושי – או שאני יורה בך – אינה סתם פתגם אלא דרך חיים.
אצלנו – חוק שי דרומי, הוכיח שבתחום זה יש לעשות שינויים מהותיים ולעדכן את החוק לחיים הזורמים.
מה שחסר לבתי המשפט, לפרקליטות ובעיקר לבית המשפט העליון, זה לרדת לעם מבחינת ההרגשה, ההתנהלות, כדי להבין מה פירוש, זכויות האזרח, מה פירוש ביטחון לאזרח, ברחוב, בכביש ובביתו.
אסור על בתי המשפט להסתתר מאחורי סעיפי חוק יבשים ולפעמים ישנים ולא מעודכנים, ולפיהם להכתיב לנו נורמות התנהגות.
בתי המפשט הם של העם למען העם – ורק כך יחזור האמון למערכת, לבתי המשפט ולכיבוד שלטון החוק. מי שצריך להתגייס כדי לבצע זאת – המשטרה, הפרקליטות, בית המשפט העליון, היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה. שילוב כל הגורמים הנ"ל – למטרה של שמירה על שלטון החוק, ומתן ביטחון לאזרחים – הוא המפתח להצלחה.
יתירה מכך – עונשים הולמים וכבדים לאלה שמזלזלים בחיי אדם, כמו במקרים של תאונות "פגע – וברח", שרבו לאחרונה, אי הגשת עזרה או קריאה לעזרה של נפגעים שחייהם בסכנה – מחייבים ענישה מרתיעה. זה תפקידם של בתי המשפט והפרקליטות שלא תמיד עומדים על משמרתם. מתן עונש של 3 שנים על זורק נעל על השופטת ביניש ואותו עונש על פגיעה בנער, הפקרתו והפיכתו ל"צמח" – תוך "עסקת טיעון" – הוא מגוחך ומעורר זעם.
פסק דין – כמו בג"צ ג'נין ג'נין בעניין סרטו הדוקומנטרי כביכול, של מוחמד בכרי, המלא שקרים עיוותים והסתה פראית נגד צה"ל, חייליו וקציניו, כאשר בג"צ מכיר בעובדה שהיו שקרים ועיוותים ובכל זאת, מאשר את הפצתו, מבלי לדרוש ולחייב מתן תגובה של משתתפי המבצע, הוא עיוות דין עצמאי כשלעצמו, באישור בג"צ. ולדעתי – פסק דין שהוא בבחינת "כתם שחור" בפסיקה של העליון.
כאשר הסרט מופץ בארץ ובחו"ל, תוך הדגשת תכנים, אירועים ופרשנות מוטעית, שקרית ומניפולטיבית – הגורמת נזק כבד לתדמית המדינה ופגיעה בלתי צודקת בחיילי צה"ל – אל יתפלאו במערכת המשפט על ירידה באימון ובמערכת.
נהיה אחר רעיונות והליכה אוניברסאליים, התחנפות לאידיאולוגיה של צדק כמעט אבסולוטי, וחתירה של בית המשפט העליון שלנו להיות יותר קתולי מהאפיפיור, יש בה אלמנטים של פגיעה באמון.
בית המשפט העליון, לרבות בג"צ – הוא שומר החומות והחותם של שלטון החוק אבל במובן של עדיפות לביטחון המדינה, קיומה, שלום אזרחיה, כמדינה יהודית ציונית ודמוקרטית – ברוח מגילת העצמאות.
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.
