רבקה הייתה כבת שמונה עשרה כאשר ביקרה בו לראשונה. נערה שתמו ימי התבגרותה והפכה לעלמה יפת מראה וטובת מידות (תרתי משמע?)
בית הקפה המה אנשים, ולא התפנה תחילה להתבונן באורחת החדשה, הפוסעת זו הפעם הראשונה על פני מרצפותיו המסוגננות.
ריח נעים של קפה מהביל ומאפים טריים היה באוויר, בישום קליל נישא מן הבריות היושבות שקועות, ורחש של זמזום חפן את צלילי שיחותיהם.
חרף היסוסיה החליטה לבוא בגפה, כדי שתוכל להתמסר כל כולה לתמונת המקום ולספוג את אווירתו.
באותם ימים רחוקים היה זה מחזה נדיר לראות עלמה בגילה באה בגפה לבית הקפה, אבל רבקה הייתה מרדנית מטבעה ובזה למוסכמות, ולא אחת נקלעה בשל כך לויכוחים ואף לאי נעימויות.
עתה הייתה ישובה בפינה הרחוקה מדלת הכניסה, עיניה מתרוצצות על פני השולחנות, נחיריה קולטים את מגוון הריחות, אוזניה קשובות למלמולים העולים מן השולחנות שסביבה וידיה ממוללות את דפי התפריט.
התרשמותה המיידית הייתה שבית הקפה הוא מעין מיקרוקוסמוס. חתך רחב של גברים ונשים מאכלס את מלוא קיבולו: זקנים וצעירים, הדורים ופשוטי לבוש, רמי קול ומלחששים, עטורי חיוך וחמוצי מבט.
תהתה על פשר ישיבתם כאן. האם פגישה עסקית? או שמא מפגש של ידידים? האם באו לרוות את צימאונם או שמא לחוש את מגע גופו של זה שאהבה נפשם? האם באו לברוח מעיניהן של בריות או שמא דווקא להיראות בפרהסיה?
מלצרית לבושת שחורים, עטויית סינר צחור ניגשה אליה כשחיוך מקצועי למהדרין צובע את פניה: "בוקר טוב גבירתי. מה אוכל להציע לך? האם בחרת משהו מתוך התפריט שלנו?".
רבקה השהתה לדקה את תשובתה כדי לעכל את התרשמותה מהמלצרית, ואמרה: "כוס קפה ועוגת גבינה עשויית שמרים, בבקשה". המלצרית נעלמה באחת, כאילו חשה למלא את משאלתה, וחזרה חיש קל כשהיא נושאת ביד מורמת מגש ועליו מבוקשה של רבקה. במיומנות רבה הורידה את המגש והניחה את הפריטים על השולחן.
רבקה התרווחה בכיסאה, חפנה בשתי ידיה את ספל הקפה המהביל וחשה בנחיריה את ריח של עוגת הגבינה הטריה. זמן מה הייתה שקועה בשרעפיה. לפתע חדרה לתודעתה העובדה שמזה שעה וחצי היא יושבת בבית הקפה. זמן כה רב לא תכננה להקדיש לכך ולכן שילמה את החשבון ויצאה לרחוב?
***
בת שלושים הייתה ריקי כאשר הזדמנה עם בעלה לבית הקפה. שנים אחדות לא הזדמן לה לבקר במקום. בשנים הללו הספיקה לסיים את שירותה הצבאי, להשלים את לימודיה באוניברסיטה, להינשא לאיש וללדת בת ושני בנים.
זכרה את ביקורה הראשון במקום, ותהתה לרגע האם חלו בו תמורות מפליגות. מה עלה בגורלן של אותן מרצפות מסוגננות? מהו הצביון החברתי של יושבי המקום כיום? ואולי המלצרית החביבה עודנה עובדת כאן?
כשעברו את המפתן ראתה, לשמחתה, שהרבה לא השתנה. המרצפות נותרו במקומן, השולחנות נשארו כשהיו, התמונות וציורי הקיר צברו אבק אך הושארו במקומם. אפילו הניחוח המיוחד של המקום, כך נדמה היה לה, לא השתנה.
נזכרה בדברי המרצה לפסיכולוגיה שאמר שריחות נשארים חקוקים בזיכרון ובתודעה למשך זמן ארוך, אולי אפילו לכל החיים.
ראתה בדמיונה את אותו יום קיץ קסום, עת באה לראשונה בחייה לשבת בבית קפה ולטעום את טעמו, וחשה מחדש את התחושות המיוחדות שהמקום הקרין עליה אז.
התבוננה בפניו המחייכות של בעלה שישב מולה, ובמבטו השואל " מה אני צריך להבין מההבעה המשועשעת שמשדרים פניך?".
סיפרה לו איך משתקפים סימני הזמן בהווייתו של בית הקפה: האנשים נראים אחרת, מתלבשים אחרת, נושאי שיחתם השתנו כליל, הליכותיהם חופשיות יותר. עם זאת נעלם איזה מרכיב של כבוד הדדי מהתנהגותם. נדמה היה לה שהיחס לזולת הפך לפשטני יותר ללא אותה דריכות של הוקרה למבוגר, לאישה, למוגבל גופנית.
עת לא מעטה ישבו ושוחחו ביניהם, בוחנים את האנשים סביבותם. אכן, עקבותיהן של שתים עשרה השנים שחלפו היו ניכרים בכל...
***
בת ארבעים וחמש הייתה ריקי כשבאה לבית הקפה עם בתה אורית. השתיים היו חברות של ממש וחלקו את כל המתרחש בחייהן. פער השנים הקטן ביניהן (22 שנה בסך הכל) הביא לקירבה מנטלית ורגשית רבה.
היה חשוב לה לבוא עם אורית דווקא לאותו בית קפה שכבר מזמן יצא מן האופנה ולבחון כיצד חשה היא במקום שבו אמה חוותה את המפגש הראשון עם בית קפה.
אורית הייתה עלמה אינטליגנטית, משכילה ואסרטיבית, ממש אב טיפוס של הדור הצעיר. כמעט בכל נושא היה לה מה לומר, וחוש הביקורת שלה היה חד ונוקב.
הציעה לה להתבונן סביבן: המקום עבר כנראה שיפוץ חלקי, אך עדיין נראה מיושן. האריחים המצועצעים נראו כלא שייכים, התמונות בלטו בסגנונן המיושן והנאיבי, השולחנות התגלו כחורגים מן הגודל המקובל היום, חרף הנוחיות הרבה שהסבו ליושבים לידם.
שמו לב לגיל הממוצע הגבוה יחסית של הנמצאים בבית הקפה. אותם צעירים שוחרי בילויים הדירו רגליהם מהמקום שנראה כנראה ארכאי בעיניהם, והעדיפו את המקומות ששידרו עכשוויות אופנתית במוסיקת הרקע, במגוון המאכלים ובדקורציה.
כאן נשארו אלה שמטרת בואם אינה כנראה לראות ולהיראות, אלא להתרפק על שעה נעימה של מקום שקט ואדיב, המציע קפה משובח ועוגות בטעם של פעם.
אורית כדרכה לא יכלה כמובן להתאפק ושאלה: "ובאמת אז היה המקום "איני"?
רבקה כבר למדה את משמעותו של המושג ולפיכך ידעה להשיב: "מאד מאד "איני". אולי הכי "איני" שיכול להיות." עיניה של אורית הביעו ספק אך נתנה לאמה ליהנות מן הקרדיט של האמון המוחלט ביניהן וקיבלה את קביעתה כעובדה מוגמרת.
בשולחן שלידן צלצל הטלפון. היה זה חידוש מרעיש מעת שבתי הקפה התקינו שקעים בין השולחנות, וכל אימת שמי מהיושבים ביקש לשוחח בטלפון או נתבקש לדבר בו, היה מיד מובא מכשיר טלפון, מחובר לשקע הסמוך ולנוחיותו היה המשוחח שולח ידו אל השפופרת ומדבר.
רבקה ראתה את התופעה בעין רעה. מי היה מעלה על דעתו שאנשים ישוחחו על ענייניהם האישיים במקום ציבורי? הלא מישהו מהיושבים בקרבת מקום עשוי שלא בכוונה לשמוע קטעים מן השיחה. ובכלל, אין זה נימוסי לכפות על הזולת את שיחותיך הפרטיות!
אורית הייתה כמובן בדעה שונה. "כל הטכנולוגיה החדישה נועדה לשרת את האדם ולתרום לרווחתו ולנוחיותו" טענה. ובאשר להיבטים הקשורים באתיקה, גם כאן היו לה עקרונות מוצקים: "מי שלא רוצה שלא יקשיב. מה ההבדל בין טלפון בבית קפה וטלפון ציבורי שכולם משתמשים בו?!"...
***
בת שבעים הייתה רבקה כשהחליטה ספונטנית להיכנס לבית הקפה. הייתה זו שעת בין הערביים של יום חורפי וגשום והמחשבה על כוס קפה חם ומהביל שובבה את נפשה.
לאחרונה החלה לחוש את מה שכינתה "כובד השנים" על שכמה. שנת הלילה הפכה פחות רצופה ופחות עריבה, וסימנים ראשונים של הפרעות בתפקוד החלו להטריד אותה, כאילו אותתו על אשר עלול להתרחש.
בהצלחה חלקית ניסתה להיאבק במחשבות הטורדניות הללו, ולחשוב על משפחתה, ובעיקר על נכדיה ונכדותיה הממלאים את ליבה אושר ונחת.
גם בעלה חש לאחרונה שלא בטוב, אך מאז פרש לגימלאות היה נתון כל כולו לתחביביו ולפעילויות ההתנדבות שלו. "כל אלה לא משאירים לי זמן להרגיש לא טוב או להיות חולה. הם מציבים דלת חסומה בפני הזיקנה. כשלבסוף תגיע אלי, כבר אהיה באמת ראוי להיקרא זקן."
בית הקפה, במפתיע, המה אנשים. היו שם בני כל הגילים, כשהצעירים שלא נראו כאן בעבר בולטים בנוכחותם הרעשנית. יתכן שהגשם הבריח אותם לכאן, חשבה רבקה בליבה, אך בהסתכלה סביבה ראתה את השינויים המפליגים שחלו במקום:
אריחי הרצפה המצויירים נעקרו ממקומם ותחתם נבנתה רצפת פרקט סתמית למדי. הקירות נצבעו בצבעי פסטל חוורים ותמונות אבסטרקט צבעוניות בצד רישומי פחם גדולים נתלו עליהם.
גם השולחנות הישנים הושלכו כנראה לאשפה ובמקומם באו אותם שולחנונים עגולים זעירים, על רגלי אלומיניום לא יציבות, שמקנים תמיד הרגשת מחנק מן הרגע ששתי צלחות וספל קפה הונחו עליהם.
נורות הלוגן רבות עוצמה שטפו באור בהיר את חלל המקום, והבריחו כל רמז של מסתורין שכל כך אפיין את המקום בימים ההם.
מלמול רם, לא נעים, עלה מן השולחנות. מזה זמן נקעה נפשה של רבקה מן הטלפונים הניידים הללו, הקרויים סלולריים בפי הצעירים, המלווים אותה בכל אשר תלך. נוכחותם נראתה בעיניה פולשנית ואגרסיבית, על גבול האונס של זכות האדם לפרטיות ולשקט.
בבית הקפה הגיעה התופעה לאחד משיאיה המכוערים. יושבים להם אנשים ומשוחחים בקול רם על כל נושא שבעולם, תוך התעלמות מוחלטת מנוכחותם של אחרים סביבם. כשיא הגיחוך נראה בעיניה השולחן שלידה, שסביבו ישבו ארבעה אנשים, וכל אחד מהם דיבר בטלפון הנייד שלו מבלי להתייחס כלל ליושבים לצידו. "לשם מה הטריחו עצמם לבוא לכאן" שאלה את עצמה.
חשבה על חלוף העיתים. מאז ביקורה הראשון במקום חלפו עברו להן 52 שנים. זה באמת הרבה מאד זמן, הרהרה. איזה מאורעות כבירים התרחשו בשנים הללו, כמה השתנה העולם, איך דהרה הטכנולוגיה והמציאה המצאות ששינו לחלוטין את חיינו.
חשבה על הנורמות שהשתנו ללא הכר, ולא ידעה להחליט אם לטובה או לרעה. מצד אחד אהבה את הישירות את הפתיחות, את העדר העכבות להתבטא. מצד שני סלדה מההשתבחות העצמית, מן הערטול המופרז, מאיבוד הבושה. ראתה בחרדה את שקיעת מעמדו של המבוגר, הקשיש והזקן ואת קוצר הרוח שמגלה הדור הצעיר כלפי אלה.
"האם אנחנו אלה שגרמנו לכך" שאלה את עצמה. " האם זה הפינוק המוגזם, האם זו הגנת היתר על ילדינו בשל המצב הביטחוני הקשה? ואולי מהווה הדבר חלק מהמגמה העולמית של דור צעיר שהפנים נורמות התנהגות שונות לחלוטין?"
סיימה את שתיית הקפה, ניגבה את פירורי העוגה מזוויות פיה, וקמה ללכת. בעודה בשרעפים לא הבחינה בכסא הסמוך שהוסט ממקומו וניצב במסלול הליכתה. חשה כיצד ההתקלות בכסא גורמת לה לאבד את שיווי משקלה, והבזיקה במוחה המחשבה הנוראה של נפילה קשה ואפילו שבר חמור.
לפני שהספיקה להתעשת ראתה מזווית עינה את הצעיר שזינק ממקומו והצליח לאחוז בזרועה ולמנוע את נפילתה. בחיוך מבוייש לחש לה: "גברת, את צריכה להיזהר יותר" ולא יסף.
רבקה התבוננה בו ושמעה את עצמה אומרת: " אז בכל זאת יש תקווה. לא הכל שלילי אצלכם".
הבחור לא הבין מילה מהנאמר, אך באבירות השיב: " גם אצלכם לא"...
אברהם אלון מוסמך במינהל עסקים במגמת שיווק, הינו הבעלים והמנכ"ל של חברת "שיווק אלף אלף" בע"מ. בשנים האחרונות התמחתה החברה בבניית אסטרטגיות עבור פרוייקטים שיווקיים מגוונים לאוכלוסיות הגיל השלישי. אברהם אלון מרצה בקורס לניהול בתי אבות של ביה"ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל-אביב, מומחה מוכר בסוגיות איכות החיים בגיל המבוגר ובעל עשרות מאמרים בסוגיות אלה.
