רוח קלילה הסיעה לעברי את כרכרת העננים ודלתה נפתחה לפני. מושבי מוך רכים קלטו את גופי ושירת מלאכים מופלאה מילאה את החלל.
בקלות מדהימה החליקה הכרכרה על הנתיב המתפתל של שביל החלב וחלפה בינות אורותיהן של גלקסיות רחוקות.
משהו באוויר היה מהפנט. אולי העדר כוח המשיכה הוא שגרם לכך ושמא נעימותה של כרכרת העננים. ההרגשה הייתה כאילו חושי קיבלו איזו עוצמה מוגברת. הקולות, המראות, הריחות, הטעמים, העצמים שנגעתי בהם, כל אלה נתבהרו ונתחדדו לפתע והיו לאחרים.
חץ דמוי ברק היה מופנה לשביל עננים צדדי. המרכבה סטתה לעברו ופתאום ראיתי כתובת עשויה קרעי ערפל: "א ה ב ו ת א ב ו ד ו ת".
סקרנותי ניעורה באחת. מדוע זה אנוכי ומדוע דווקא לכאן? איש לא היה בסביבתי כדי שישיב על תהייתי.
המרכבה החליקה במעלה השביל והאטה את מהלכה.
עיני נפערו לרווחה. לרגע נדמיתי כחולם בהקיץ. בראשו של הר עבים ענק ניצבה בקתה קטנה. גג רעפים אדום עיטר את ראשה ואדניות פרחי בר גדשו את חלונותיה. וילאות צחורים היו פרושים על החלונות ומנעו ממני לראות את הנעשה פנימה.
הכרכרה נעמדה בפתח הבקתה ודלתה נפתחה לפני. ירדתי כמרחף על זרמי אוויר דואים וחלפתי על פני הדלת...
המוסיקה, היא שמשכה ראשונה את תשומת ליבי. רצף מענג של נעימות נוגות, פרקי יצירות ממיטב הרפרטואר הקלאסי, דואטים מתוך שירי אהבה נודעים, כל אלה נשתלבו זה בזה ורקחו מצעד צלילים ענוג ששבה את הלב ואת האוזן.
בתוך האור האפרפר שאיכלס את פנים הבקתה נראו דמויות מהלכות. התקשיתי לזהות את תווי פניהן או לשמוע בבירור את דיבורן. הצצתי מבעד לחלון וראיתי את כרכרת העננים שלי מתרחקת ונעלמת.
ידעתי שמכאן ואילך אני לבד...
הראשונה שניגשה אלי הייתה יפה להפליא. משהו בהילוכה נסך בה תערובת של קסם עלום וחידתיות מתריסה. התיישבה מולי והניחה לי להתבונן בה מקרוב. שתקתי במבוכה מהולה בסקרנות מתוחה.
"אני האהבה האבודה של התקוות". קולה נשמע לי כשזור צלילי כסף מתנגנים.
"כשמאבדים אותי מאבדים גם אהבות אחרות, לכן ארשה לעצמי להציג בפניך את חברותי. כולן אהבות אהובות שאבדו. יש בהן כאלה שנושאיהן נואשו מלמצאן ויש כאלה שמחפשיהן טרם נכנעו". אתנחתא קלה שנעשתה במכוון איפשרה לי להגניב שאלה.
"אולי תהיי נחמדה ותסבירי לי לאן הגעתי ובעיקר לשם מה?". היא נראתה לי חביבה וחמה מספיק כדי להפנות אליה את תהייתי.
"האמת היא שמגיעים לכאן מעט מאד אנשים. בדרך כלל הם מתחלקים לשני סוגים:
אלה שמצפונם מייסר אותם על האהבה שאבדה להם, ואלה שניחנו ברגישות מספקת כדי להבין את ההסברים שיקבלו כאן. אינני יודעת למי משני הסוגים אתה שייך, אבל עצם הגעתך אלינו מדברת בשבחך".
באוזני רוחי שמעתי את נורית גלרון שרה "אני אשתגע" ואומרת ש'אינה מבינה איך הגיעה עד הלום'. גם אני לא הבינותי.
ב.
ימים רבים חזרה כרכרת העננים ונטלה אותי לבקתת האהבות האבודות. במרוצת הזמן הייתי כבן בית בחברתן. הכרתי מקרוב את אהבת הספר ואהבת הטבע, את אהבת האמת ואהבת הצדק, את אהבת התום ואהבת היושר, את אהבת האם ואהבת הנאהבים, את אהבת הזיכרון ואהבת השכחה, את אהבת החיים ואהבת המתים.
כולן הלכו לאיבוד או ננטשו מתי שהוא במבוכי ההתהלכות של נושאיהן. חלקן נראו עולות ימים ואחרות שבעות שנים, הכול בהתאם לגילם של אלה שאיבדו אותן.
אחדות נראו שקועות בעיצבונן, מאוכזבות על שאין תרים אחריהן עוד. היו בהן שנראו כמשלימות עם אובדנן. פה ושם היו כאלה שלבשו ארשת של אדישות.
ידעתי שאין בכוחי לשנות את פני הדברים וחשתי שאת דברי הנחמה שלי הן כבר שמעו לא פעם בעבר ועוד ישמעו בעתיד.
לבי כאב על האהבות האבודות. 'אלמלא אבדו לנו היינו נראים אחרת וגם הן היו נראות אחרת' חשבתי לעצמי...
מקץ ימים רבים התעודדתי. גיליתי שאהבות אחדות מצאו להן מחזרים חדשים. ראשונה בכולן הייתה אהבת התקוות שהשתכנה לה בלבבות צעירים וכבשה אותם בסערה. אהבת הזיכרון התנחלה בלבותיהם של אלה שאיבדו את יקיריהם וסירבו למצוא נוחם בחייהם. אהבת החיים מצאה כר נרחב אצל המופלגים בגיל שנאחזו בה בשארית כוח.
אהבות האמת, התום והצדק שוטטו זמן רב במרחבי הגלקסיות והתקשו למצוא להן משכן חדש.
ג.
כרכרת העננים פתחה את דלתה בפני במין נחרצות לא מקובלת. ידעתי שלא אשוב עוד לבקתת האהבות האבודות. טעם מריר מתוק עמד בפי. נשאתי עמי מחשבות והרהורים על מהות האהבה והאובדן, על יחסיותם של אלה, על נסיבות הופעתם בחיינו, הליכתם לצידנו והקו הדק של הפרדנו מעליהם.
חשבתי גם על אושרם של המעטים המיטיבים לשמור על מגוון אהבותיהם לבל תאבדנה
ועל האמונים ששומרות להם אהבותיהם...
ד.
התעוררתי...
אברהם אלון, בעל תואר שני במינהל עסקים ובחינוך. עוסק בין השאר בכתיבת מאמרים, שירים וסיפורים. אשתקד יצא לאור הרומן 'מריונטות' המספר על אהבת גבר ואשה לאורך למעלה משלושים שנה. בקרוב יפוסם ספרו השני 'בנתיב הימים הנותרים' על מקומו של הגורל בחיי האדם.
