סיום טיפול 

סיום טיפול

סיומו של טיפול הינו נושא שיש לתת עליו את הדעת כשם שכל שלב בתהליך הטיפולי מחייב הסתכלות וחשיבה.
הסיום הוא חלק בלתי נמנע של כל טיפול.
אינני מכירה טיפול שנמשך ברציפות לאורך כל החיים, בו המטפל מלווה את המטופל שלו באופן קבוע, מתמיד ורציף עד מותו של אחד מהם בזיקנה טובה. לפחות אין כוונה כזו. (כמובן שאין הכוונה לטיפולים רפואיים...).
לכל טיפול יש התחלה, מהלך וסוף ואני רוצה לחלק את מחשבותי לעניין זה.

טיפול ראוי, רצוי שסופו יהיה מרוחק מתחילתו בשני מימדים הקשורים זה בזה:
* מימד הזמן ומימד התהליך
כדי שאדם יצליח לממש את הפוטנציאל לשינוי שטומן בחובו הטיפול, רצוי שסוף הטיפול יהיה מרוחק מתחילתו במספר הפגישות שנערכו עם מטפלו. כלומר, הזמן שיעבור בין הפגישה הראשונה לבין הפגישה האחרונה יהיה "מספיק" בכדיי להצליח להפנים חוויות, לעבד רגשות, לשנות מצבים והתנהגויות. (כמובן שהמדדים השונים להצלחת טיפול הינם רבים ומגוונים ואינם מתמצים במרחק הזמן שקיים בין הפגישה הראשונה והפגישה האחרונה).?במילים אחרות, חייב להתקיים תהליך טיפולי על מנת לאפשר בכלל הצלחה, ותהליך טיפולי חייב להיעשות לאורך זמן.
על המטופל/ת לחוות תהליך, אשר יאפשר לו/ה להמשיך במסע האישי בלעדי המטפל/ת: להיפרד מהמטפל, מהתהליך הטיפולי, מחדר הטיפול וכל המשמעות שהוא נושא בחובו.
בכדי שזה יתאפשר, זמן סיום הטיפול חייב להיות מרוחק מזמן תחילתו.
ויש מטפלים המגדירים את זמן הטיפול = מס' הפגישות הצפוי כבר בתחילת הטיפול. המטופל יודע מראש כמה פגישות תהיינה, וידיעה זו מעצימה את התהליך שהוא צפוי לעבור.

סיום טיפול דומה בעיני להורים, אשר מסוגלים למצוא את האיזון בין המשך החזקת הילד לבין השחרור שלו מהם. מצד אחד דואגים לו אך בד בבד הם סומכים עליו כי גם אם לא יהיו שם, הם העניקו לו "ארגז כלים" ויכולת להשתמש בכלים, הוא יסתדר גם בלי הנוכחות הפיזית שלהם, אלא עם הנוכחות הנפשית שלהם בתוכו.
כך גם המטפל: עליו לסמוך על המטופל שלו שיוכל להסתדר בחייו גם אם כבר אינו נמצא בטיפול. מספר לא מבוטל של פעמים שמעתי ממטופלים, שחוזרים לטיפול אחרי זמן, או שהיתה הפסקה בטיפול מסיבות שונות, את חווית הנוכחות שלי כמטפלת בתוך נפשם (ארגז כלים).

מחשבה נוספת שלי היא סביב היוזמה לסיום הטיפול.
האם המטפל או המטופל יוזמים את הסיום ובאילו נסיבות.
הסיבות האופטימליות שמביאות להחלטה על סיום הטיפול הן אלו הקשורות לתהליך הטיפולי ולהתפתחות הטיפול והאדם. אלו הן הסיבות הקשורות לאמור בפסקה הקודמת באשר ליכולתו של המטפל "לשחרר" את המטופל, ויכולתו של המטופל לחוש ולדעת שהוא אכן מסוגל להמשיך את מהלך חייו ללא הליווי של המטפל.
תחושה כזו של המטופל אינה קשורה בהכרח להשגת מטרות הטיפול. יתכן והמטופל חש כי הוא "מצוייד" היטב, כי הוא נמצא במקום רגשי מתאים יותר מבחינתו ועל כן יוזם את סיום הטיפול. תחושה זו יכולה להגיע לפני השגת המטרות הטיפוליות כולן, ויכולה להוות את קרש הקפיצה לגבי היכולת להשיג את המטרות בהמשך, ללא המטפל.
אין להתעלם גם מיוזמת מטופל לסיים את הטיפול מסיבות אחרות כמו:
1? הטיפול
תחושה שהטיפול אינו עוזר לו. איזו שהיא ידיעה פנימית כי התהליך הטיפולי אינו עוזר, איזו שהיא החלטה מודעת או לא מודעת לא להיעזר בתהליך כזה ואולי לא לאפשר לו לקרות מלכתחילה. יתכן כי המטופל הגיע לטיפול מתוך כפייה והכרח, כמו בטיפול זוגי שאחד מבני הזוג טוען "אני כאן בגלל אשתי/בעלי", או במצבים בהם בית המשפט שולח לטיפול.
2. המטפל
תחושה שהמטפל אינו עוזר לו, מבין אותו היטב, אינו אמפאטי אליו, ביקורתי באופן שהמטופל חש כי אינו יכול לשאת זאת ואף אינו מסוגל להביא את תחושותיו כלפי מה שקורה בחדר הטיפולים באופן אמיתי וכנה.

יש סיום טיפול כפוי, שאופייני לתחנות ציבוריות.
סיום כזה עשוי לעורר במטופל כי המטפל נוטש אותו וזה מעורר אצלו כעס שמופנה את המטפל ואל המערכת הציבורית בה הוא פועל.
סיום טיפול כזה אינו ניתן למשא ומתן, אינו קשור לתהליך הטיפולי ולהתקדמות המטופל ואו להשגת מטרות טיפוליות כלשהן. הוא קשור לאורך הזמן ו/או מספר פגישות אשר המוסד הציבורי מאפשר, והדבר צריך להיות ידוע למטופל מראש. גם כאשר הוא יודע עובדה זו מראש, אין מידיעה זו כדי להקטין או להפחית את תחושות הבגידה, הנטישה, הכעס והתסכול העולים בעקבותיהם אצל המטופל. לצד הכעס לעיתים יש תחושה של עצב, אובדן או תחושה של חרדה.
לעיתים בתגובה לסיום מוקדם, המטופל מאשים את עצמו על עזיבת המטפל. מנקודת מבט זו הסיום הכפוי נחווה כדחייה אישית. יש איזו שהיא פנטזיה של המטופל שאם הוא היה מספיק טוב ומספיק מעניין או מספיק אהוב על המטפל, הרי זה האחרון היה מוצא דרך להשאיר אותו בטיפול.
גם המטפל חש טווח רחב ומורכב של רגשות בסיום כפוי של טיפול. כמו אצל המטופל, גם המטפל היה חלק מקשר משמעותי שמגיע לסיומו טרם זמנו, ומצב כזה יכול להעלות חרדה מפני הפרידה, עצב וכעס.
כדי שמטפל יתמודד עם הסיום הכפוי כראוי, עליו להיות מודע לתגובות הרבות שעלולות להתעורר.
הדבר החשוב ביותר בסוגיה זו הוא ההסכמה לגבי סיום הטיפול בין כל הצדדים הרלוונטיים לטיפול. אם ילד הוא המטופל, גם הוא צריך להיות חלק מההחלטה.

באופן כללי כדאי לדבר על סיום טיפול כמה שבועות לפני הזמן האמור, וכך יש הזדמנות טובה לשני הצדדים (מטפל ומטופל) להקדיש זמן לנושא ולעבד את הפרידה הצפויה.

אין ספק כי על המטפל לעשות מאמץ כדי להימנע מסיום מוקדם. אולם כשאין ברירה אחרת, צריך ליצור סביבה אופטימאלית ככל האפשר כדי שיהיה אפשרי להתמודד עם הפרידה הצפויה ואולי אפילו להתפתח מפרידה זו.
סיום טיפול מהווה חוויה אנושית האוצרת בתוכה גם קושי, וגם הזדמנות לצמיחה, שכן בעצם כל פגישה טומנת בחובה גם פרידה, ומהלך החיים שלנו מזמן לנו פרידות רבות ומעברים רבים, שמהווים תנאי ובסיס לגדילה שלנו כאנשים ולהתפתחות שלנו.

בין אם הטיפול הופסק ע"י המטופל, או שהופסק באופן כפוי (כמו במערכת ציבורית),
או שהטיפול מסתיים "בזמן", אני מוצאת את עצמי סקרנית לגבי מטופלים שונים, חושבת ומהרהרת בהם: מה קורה איתם כעבור זמן, מה הפיקו מהטיפול וכיצד הם מיישמים זאת בחייהם, אם בכלל. אינני יוצרת איתם קשר כדי לספק סקרנות זו, אולם הם בהחלט בליבי גם לאחר סיום הטיפול.