שניים במחיר אחד או: עבירה אחת מחייבת עונש מינימום אחד 

ישנה טענה משפטית שחוזרת על עצמה מידי פעם ופעם, כך מסתבר, ביוזמת נציגי התביעה המשטרתית, והיא כאשר כתב אישום אחד מכיל שתי עבירות תוספת, יש להפעיל שתי פסילות מינימום מצטברות במסגרת העונש.

שתי פסיקות חדשות שיצאו לאחרונה משני בתי משפט מחוזיים מקבעות את העיקרון שנהג אשר  גרם לתאונת דרכים בגלל אי ציות לתמרור, פסילת המינימום שלו מנהיגה תעמוד על 3 חודשים בלבד, ולא על 6 חודשים כפי שניסו לטעון נציגי המדינה בבתי המשפט.

כל העוסקים בתחום התעבורה זוכרים וודאי היטב כי במשך עשרות שנים, נהגה התביעה המשטרתית להוסיף לכל עבירה של "גרימת תאונת דרכים" גם עבירה של "נהיגה בחוסר זהירות".  הרשעת הנהג בסעיף זה לא חייבה את בית המשפט לפסול את הנהג לנהוג לתקופה קצובה, ושיקול הדעת נשאר בלעדית בידי השופט. אלא שבשנים האחרונות השתנתה המדיניות של התביעה המשטרתית.  במסגרת אותה מדיניות חדשה, אותה מצא לנכון כב' השופט ד"ר אברהם טננבוים, מבית המשפט לתעבורה בירושלים, לכנות בשם הלא מחמיא כמדיניות "הכה בנאשם ככל יכולתך", מואשמים הנהגים גם בעבירה של "נהיגה בקלות ראש", המחייבת פסילת מינימום של 3 חודשים. השינוי במדיניות הביא בעצם לכבילת שיקול דעתם של בית המשפט לתעבורה, וזאת במטרה לגרום לשופטים להחמיר בענישה.

לאחרונה התעוררה כאמור מחדש סוגיה משפטית חדשה-ישנה; נציגי הפרקליטות טענו לפחות בשני מקרים כי כאשר במסגרת אירוע אחד מואשם נהג שהיה מעורב בתאונת דרכים, בכך שלא ציית לתמרור "תן זכות קדימה" וגם ב"נהיגה רשלנית" (קלות ראש), עונש המינימום צריך להתחיל ב-6 חודשים, ולא רק במחצית התקופה כמו שהיה מקובל לפרש את החוק עד כה.

הסוגיה נדונה בשני תיקים בהם הופעתי לאחרונה,  בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטת תחיה שפירא) ובמחוז המרכז (בפני כב' השופטת נגה אהד). בשני המקרים נדחתה טענת המדינה לעניין זה. עמדתנו הייתה כי המדובר במעשה נהיגה אחד, שלא ניתן להפרדה לחוליות, ולו באופן מלאכותי. לפיכך, על פי "מבחן אחידות הזמן והמקום" שנקבע על ידי בית המשפט העליון בפרשת "פריצת הכספות בירושלים" [ע"פ 104/89 יצחק דרורי ו-4 אח' נ' מדינת ישראלפ"ד מד(1), 843], יש לקבוע כי המדובר בעבירה אחת בלבד, ומתוקף כך גם העונש צריך להיות עונש אחד.

בפסק דינה קבעה השופטת שפירא כי "אכן מדובר בשתי עבירות המחייבות עונש פסילה, ואמנם הטלת פסילה אחת לעניין שתי העבירות ראויה הייתה, שהרי אכן מדובר במעשה אחד". בדיון שהתקיים בפני השופטת אהד חזר בו נציג פרקליטות מחוז המרכז, לאחר שבית המשפט גילה את דעתו כי מדובר ב"מעשה נהיגה אחד".

כשלעצמי אני סבור כי יש להסתכל על המחלוקת המשפטית הזאת גם מתוך האספקלריה של  המחלוקת הגדולה הקיימת לגבי יעילותם של עונשי מינימום; מצד אחד, הם  משקפים את רצונו של המחוקק להחמיר בענישה בסוג עבירות מסוים; מצד שני, הם המעניקים כוח רב מאוד לתביעה הכללית, שלה מסור שיקול הדעת לגבי זהות הסעיף שיופיע בכתב האישום. הדבר פוגע מן הסתם בשיקול הדעת של בית המשפט.

אין להתעלם מכך שלהעמדה לדין בעבירות המינימום ישנה גם השפעה שלילית על ההליכים בבית המשפט לתעבורה. הנהג מרגיש שהוא נדחק לפינה, וכמו שמציין בוב דילן באחד משיריו הידועים (Like a rolling stone) גם "אין לו מה להפסיד'". הדבר מביא לכך שבפני בתי המשפט מתנהלים דיוני הוכחות ארוכים ומורכבים, במטרה להדוף בכל דרך את האשמה בדבר האחריות להתרחשות התאונה. אם הייתה מתקבלת הטענה כי יש להפעיל שני עונשי מינימום הייתה יכולה להיות השפעה קרדינאלית על חלק ניכר מתיקי תאונות הדרכים, וטוב עשו בתי המשפט שקבעו כי המדובר בעונש מינימום אחד, מה עוד שזאת הייתה לשיטתי גם ההחלטה הנכונה מבחינה משפטית וגם מן הבחינה הפרקטית.

 עו"ד אדיר בנימיני

israel-traffic-lawyer.co.il