לסרט הזה, אחראי במאי יחודי ביותר, לאסה האלסטרום שסייע לנפץ את התזה הידועה לגבי הנפילה אותה חייבים לחוות יוצרי קולנוע אירופאים בעת המעבר לעשיית קולנוע אמריקאי.
לקולנוע האמריקאי יש נטייה לצוד כשרונות אירופאים והם יסודיים בלחטוף כל במאי אירופאי עכשווי בולט.
המסלול הוא פשוט למדי- הבמאי האירופאי עושה סרט מעולה ועטור שבחים, הקולנוע האמריקאי חוטף אותו אליו בהצעה מפתה. הבמאי נוסע, עושה סרט דפוק במיוחד וכותב אוטוביוגרפיה על התעללות המפיקים האמריקאים בו ובמכלול האוטר של יצירתו.
לא זה המקרה עם לאסה הלסטרום שנחטף לארה"ב מיד לאחר עשיית "פלה הכובש". שם עשה עד עתה כמה סרטים נפלאים למדי: "מה אוכל את גילברט גרייפ", "once around? ולאחרונה את "תקנות בית השיכר".
היכולת היחודית של הלסטרום להתחבר למטרייה האמריקאית ולעסוק בחומרים ובאנשים הצמחים ממנה לא מפסיקה להפליא אותי בכל פעם מחדש. השבדי הזה הוא באמת המהגר המושלם- כזה שמשתלב ולא בהכרח גווע.
תקנות בית השיכר הוא סרט קטן ומרגש במיוחד. עלילתו ממוקמת בבית יתומים שרובו ככולו מורכב מילדים לא רצויים. גיבורו [טובי מגוויר], צעיר זנוח המאומץ כבן על ידי רופא קשיש [מייקל קין] הרואה בו את ממשיכו. הצעיר הניחן ביכולת מופלאה להפוך לרופא מבלי לקבל השכלה פורמאלית של ממש, מבקש למרוד ולעזוב את הקן העגמומי הזה, בעיקר בעטייה של הנטייה שלו שלא לבצע הפלות בנשים המגיעות למקום הזה באופן תכוף מדי לטעמו ומבקשות שיסייע לו בכך.
כל הסיפור המורכב הזה עטוף בתוך סיפור מסגרת של סיפור אהבת נעורים והתבגרות מינית ונפשית של הגיבור. ובמעיין אגביות מרשימה הסרט עוסק באחת הסוגיות הקשות ביותר בפוליטיקה האמריקאית: סוגיית ההפלות.
עמדתו של במאי הסרט אמיצה, והנטייה שלו בעד הפלות משתקפת באופן ערמומי וכובש וסביר להניח שתותיר גם את הצופה האדיש ביותר לנושא מהורהר לגבי נטייתו שלו בנושא.
מייקל קין זכה באוסקר עבור התפקיד הזה ואני חושב בו זמנית שהוא מגיע לו ומקווה שהוא ישב ויסתכל עליו למשך תקופה ארוכה ויזכור שעדיף מאד לבחור את סוג הסרטים בהם אתה משתתף ולא להשתתף בכל מה שמציעים לך.
מגוויר הצעיר מסתמן כשחקן מבטיח במיוחד עם המראה הכל אמריקאי הנכון. עוד בסרט הופעת אורח של זמרת הבלוז המודרנית אריקה באדו בתפקיד נערה המתלבטת האם להפיל את תינוקה, פרי מערכת יחסים דמונית עם אביה.
אין איש שהוא צודק במיוחד בסרט הזה, כפי שאין צד צודק במיוחד במאבק בעד ונגד ההפלות בארה"ב. זהו סרט עצוב וגם אופטימי והוא מנסה, ומצליח, מעל לכל להוכיח שלמציאות פרגמטיות משלה ורצון לזרום למקום מסויים גם אם האידאולוגיה לא מתירה לה.
בחיים כמו בחיים.
מומלץ מאד. בחום ואף באהבה.
לקולנוע האמריקאי יש נטייה לצוד כשרונות אירופאים והם יסודיים בלחטוף כל במאי אירופאי עכשווי בולט.
המסלול הוא פשוט למדי- הבמאי האירופאי עושה סרט מעולה ועטור שבחים, הקולנוע האמריקאי חוטף אותו אליו בהצעה מפתה. הבמאי נוסע, עושה סרט דפוק במיוחד וכותב אוטוביוגרפיה על התעללות המפיקים האמריקאים בו ובמכלול האוטר של יצירתו.
לא זה המקרה עם לאסה הלסטרום שנחטף לארה"ב מיד לאחר עשיית "פלה הכובש". שם עשה עד עתה כמה סרטים נפלאים למדי: "מה אוכל את גילברט גרייפ", "once around? ולאחרונה את "תקנות בית השיכר".
היכולת היחודית של הלסטרום להתחבר למטרייה האמריקאית ולעסוק בחומרים ובאנשים הצמחים ממנה לא מפסיקה להפליא אותי בכל פעם מחדש. השבדי הזה הוא באמת המהגר המושלם- כזה שמשתלב ולא בהכרח גווע.
תקנות בית השיכר הוא סרט קטן ומרגש במיוחד. עלילתו ממוקמת בבית יתומים שרובו ככולו מורכב מילדים לא רצויים. גיבורו [טובי מגוויר], צעיר זנוח המאומץ כבן על ידי רופא קשיש [מייקל קין] הרואה בו את ממשיכו. הצעיר הניחן ביכולת מופלאה להפוך לרופא מבלי לקבל השכלה פורמאלית של ממש, מבקש למרוד ולעזוב את הקן העגמומי הזה, בעיקר בעטייה של הנטייה שלו שלא לבצע הפלות בנשים המגיעות למקום הזה באופן תכוף מדי לטעמו ומבקשות שיסייע לו בכך.
כל הסיפור המורכב הזה עטוף בתוך סיפור מסגרת של סיפור אהבת נעורים והתבגרות מינית ונפשית של הגיבור. ובמעיין אגביות מרשימה הסרט עוסק באחת הסוגיות הקשות ביותר בפוליטיקה האמריקאית: סוגיית ההפלות.
עמדתו של במאי הסרט אמיצה, והנטייה שלו בעד הפלות משתקפת באופן ערמומי וכובש וסביר להניח שתותיר גם את הצופה האדיש ביותר לנושא מהורהר לגבי נטייתו שלו בנושא.
מייקל קין זכה באוסקר עבור התפקיד הזה ואני חושב בו זמנית שהוא מגיע לו ומקווה שהוא ישב ויסתכל עליו למשך תקופה ארוכה ויזכור שעדיף מאד לבחור את סוג הסרטים בהם אתה משתתף ולא להשתתף בכל מה שמציעים לך.
מגוויר הצעיר מסתמן כשחקן מבטיח במיוחד עם המראה הכל אמריקאי הנכון. עוד בסרט הופעת אורח של זמרת הבלוז המודרנית אריקה באדו בתפקיד נערה המתלבטת האם להפיל את תינוקה, פרי מערכת יחסים דמונית עם אביה.
אין איש שהוא צודק במיוחד בסרט הזה, כפי שאין צד צודק במיוחד במאבק בעד ונגד ההפלות בארה"ב. זהו סרט עצוב וגם אופטימי והוא מנסה, ומצליח, מעל לכל להוכיח שלמציאות פרגמטיות משלה ורצון לזרום למקום מסויים גם אם האידאולוגיה לא מתירה לה.
בחיים כמו בחיים.
מומלץ מאד. בחום ואף באהבה.
אלי מורנו הוא סופר, מקים ומנהל אתר קופירייטס לשמירה מקוונת של זכויות יוצרים.
http://www.copyrights.org.il
http://www.copyrights.org.il
