גבולות נלמדים בשקט 

"איך אני אגיד לו את זה במבט, אם בצרחות הוא לא מבין?"

כך אמרה לי חברה כשדיברנו על נושא של גבולות לילדים. אם את צורחת יום-יום ובדרך כלל על אותם דברים, זהים או דומים, כנראה כדאי להסיק מכך שצרחות הן לא הדרך היעילה. את עשויה לחשוב שאת נוהגת בקשיחות מול הילד כיוון שצעקת כשהאמת היא שצעקה היא הבעה של חוסר אונים מול סיטואציה שלא מצאת את הדרך להתמודד איתה.  הצעקה עשויה לנבוע ממספר דברים- עצבנות, חוסר סבלנות, חוסר אונים, צורך לפרוק כעס. רוב הסיכויים שהילד לא יבין למה בדיוק התכוונת כשצרחת "מה יש לך????", הוא רק ייבהל/ יהייה אדיש/ יהייה עצוב/ישאל את עצמו למה התכוונת, אין לו כלום.... והאפשרויות עוד רבות, ואף אחת מהן לא כוללת את השגת המטרה שבראשך דמיינת.

מצטערת על החדשות.... צעקה (ובטח צרחה) היא ביטוי אלים ואימפולסיבי לרגש של כעס או תסכול. נכון פה ושם יכול "לברוח", אבל כשהסטנדרטים שאנו מציבים לעצמינו מודעים לכך, צעקה לא תהייה מובנת מאליה. תהייה שכיחה פחות ופחות. צעקה מגיעה בדרך כלל במצב של חוסר אונים- או מול סיטואציה ספציפית או מול מצב מתמשך. נסי להימנע ממצב של חוסר אונים, הרגל שיקל על מצבים כאלו הוא "שיחת תמונת מצב" עם בן/בת הזוג או לבד. ממש כפי שדנים במצב הכלכלי, בעיצוב החדש של הרהיטים. שיחה שמביאה אל השולחן את המצב, את ההבנה שלו ואת הניסיון להבין מדוע הילד מתנהג כך ומה ניתן לעשות, ממש מערך פעולה. "למי יש כוח לזה?"  תגידו... ואני שואלת- למי יש כוח לצרוח ועוד ללא תוצאות? האנרגיות שנדרשות לבית מתוח ועצבני רבות יותר ויעילות פחות מהאנרגיות הנדרשות לשיחה כזו ולהחלטה על שינוי גישה מול הילד.

ילד לומד ממעשים. חינוך הוא אוסף של מעשים שלנו. מכירים את הפרדוקסים של החיים? אחד מהם הוא אמא שצורחת על הילד "תראה איך אתה מתנהג", אמא, תירגעי שניה, תראי איך את מתנהגת...לפעמים תגובה מכעיסה של ילד יוצאת לפועל אחרי שהוא חווה תסכול, או במצב של חוסר יכולת לדחות סיפוק, וזה בדיוק מה שקורה להורה שצועק- הוא צועק במצב של תסכול ואינו יכול לעצור או לדחות את הסיפוק של לצרוח... הילד לא שומע את תוכן הצעקה, הוא לומד, הוא מתחנך על פי התנהגות זו  כי הוא רואה שאמא/אבא, ממש כמוהו לא מצליחים להסתדר בדרך אחרת.

מכירים את הביטוי "שתיקה רועמת"? הוא הומצא למקרים כאלו כמו הגדרת גבולות. הילד צריך להבין במילים מהו הגבול, מה מקובל ומה לא מקובל, באופן כזה שדי בכך ש"תתנו לו את המבט", המבט הזה שהוא לא מאיים, שלא מזהיר מפני תגובה חריפה שלכם, אלא מזהיר מפני כך שהוא עומד לעבור את הגבול.

אז מה ואיך אפשר לעשות?

קודם כל לצייר תמונה של המצב, או לבד או בשיחה זוגית, לצמצם תחושה של חוסר אונים אל מול התנהגויות שלא מקובלות עלינו.

להבין ולדעת (יש המון מאמרים ומחקרים) שצעקה/צרחה היא סוג פופולארי של אלימות.

המלצה אישית...להסתכל במראה. כמה רע נראית הדמות הצעקנית, הצורחת, שעות וכספים מושקעים במראה החיצוני וצעקה אחת יכולה להעיף הכל לעזאזל- לא חבל?