מנגנון ההכחשה הוא מנגנון מרתק. זהו מנגנון זיכרון ושיכחה סלקטיבי, המאפשר לנו לשמר ולעקור חוויות ועובדות ממזכרוננו,ואגב כך מאפשר לנו לסתור את המציאות הבלתי נעימה וליצר תמונת מציאות חדשה: נוחה וידידותית יותר למשתמש.
יחד עם זאת, בדרכנו שלנו, האקסטרים מזרח תיכונית, כמי שמחפשים אחר עולם נטול סבל, ורצוי כמה שיותר נטול, שידרגנו את מנגנון ההכחשה לדרגת אומנות עד לידי שחיקת יתר.
כך אנו מכישים את השואה הפיזית שאנו מחוללים לגופנוכאשר אנו יודעים על הנזקים ממזון מעובד, חומרי מאכל, חומצות, תרופות...
יודעים, אך בוחרים להתעלם. בוחרים לתרץ, ולפתע לבחור בגישה הראלית- השכלתנית אשר על פי רב מתמצה בטיעון: " ונו מה נחזור לתרופת האבן? ובאמת נו- מה אני אגדל תרנגולת בחצר? ומה אני אאכיל אותה בגרגרי חיטה שגידלתי אורגני בחצר? ומאיפה לי אדמה בלי דשן?
בנימה דומה אנו מכחישים את השואה הנפשית רגשית בה אנו חיים.
אנחנו קמים, הולכים, רצים, ממהרים, מרגישים, משיגים, מרויחים, נחבלים, מנסים שוב ושוב,
וכל זה תוך הדגשה חוזרת ונשנת כי העונג מצוי ברגעים הקטנים, בחווית הזמניות, באותו רגע קסום ש.... ובאותה נקודה בה..... וכאילו כל מיליוני מיליוני רגעים אחרים הינם רק קולב אחיזה לרגעי האושר המתמשך.
ובאותה הנשימה אנו מכחישים את השואה המוסרית בה אנו מתנהלים.
יודעים על שחיתות, הפקרות, אינוס, קוראים על סחר נשים ועבדות, מזפזפים בין ערוץ קניות לתכלת וריאלטי.
רואים א השואה, אך בוחרים לא לצפות בחדשות, לא לקרוא עיתון, לעצום עין,לא להעלות את הנושא במדורי הניו אייג' וכן אולי זה יעבור, יגמר, לא יגע בי, לא ישפיע עלי לא על מוקירי לא על ילדי. הרי אם אני ממש טוב בפיתוח הכחשה, זה בטח יעבוד..
ומשפיתחנו יכולת הכחשה שואתית סידרתית אנו מסוגלים גם לפתח הכחשה ברמה לאומית, אנו יכולים להכחיש את שואת הדמוקרטיה, ערכי הסוציאליזם, החינוך וגם את משמעות שואת העם היהודי בימי מלחמת העולם השנייה . אנו יודעים כי יהודים נרדפו, הושפלו, נרצחו מתוך תפיסת עולם מעוותת גזענית שהביאה תוך 6 שנים לרצח מילוני אנשים, בינהם 6 מיליון יהודים.
את עצם קיומה של השואה היהודית, אני מאמינה, כי אנו קוראי שפת הקודש לא מכחישים, אך יחד עם זאת, אנו מתכחשים למשמעויותיה.
אנו בוחרים לשכוח לשמר סובלנות וחמלה , שוכחים לקעקע גזענות, שנאת חינם ויוהרה על מנת למנוע שואה נוספת.
אנו מתכחשים לחובתנו המוסרית ובוחרים לנכס את שואת העם היהודי כאילו היא אשראי המאפשר לנו, כאן בארצנו, לכעוס על כולם ולהאשים את העולם ברדיפת מדינתו וכל זאת בלי לקחת טיפת אחריות, בלי רגע אחד להסתכל פנימה, שמא- אולי גם אנחנו חוטאים ולו בקצת, באותם חטאי שואה.
השואה היא קלף ניגוח המאפשר לנו לטעון, השקם וערב : מה פתאום להשוות? שום דבר לא דומה לשואה שלנו ושום דבר ממה שאנו עושים לא דומה למה שעשו לנו, כאילו אם אנו לא נוהגים באותה הברבריות הנאצית זה מזכה אותנו במדלית מלאכים אוטומטית.
ואם אוסיף, אנו מתכחשים לעובדה שמציאות שואה מתרחשת בימים אלה בדארפור שבמרכז אפריקה. אחת ל..תופיע בעתון כתבה שתזכיר את הזוועות לצד פירסומת לחבילת חורף חורפית, ואנו נקרא, ובאופן מודע, נבחר להתעלם משלושה מיליון הרוגים ומאות פליטים שהדפקו על דלתנו, חיפשו מקלט אך מצאו תא מעצר במדינתנו הדמוקרטית "מלאת החמלה".
וכל זה למה?
כי אנו רוחניים, העובדות הללו הן סבל במנה גדושה, זה לא ממש נעים לי, זה מפר את שלוותי זה גורם לי לחוסר שקט, להפרה של האיזון, אפילו כאבי בטן, ראש סחרחורות ובעיקר- זה מנוגד לחוקי העולם הרוחני. שהרי, כפי שלמדתי היטב , בעולם הרוח- הסבל הוא המורה הגדול של החיים ומתנת הבחירה, הינה פיתרון רוחני ממדרגה ראשונה.
ולכן, אם אני סובל אני בוחר להתכחש,
הרי למה לפחד, לדאוג, לכעוס, להשתוקק, לשנות,לרצות להתפוצץ- אם ניתן פשוט להכחיש? אם ניתן פשוט לקיים תרגיל הרפיה מדיטטיבי- לשקף את הרגשה לתת לה לחלוף ללא כל שיפוטיות ופשוט להתעלם. או לחילופין- פשוט בצורה נינוחה לאמר לעצמי- "תגובה מאין זו איננה משרתת אותי, לא תורמת לדבר ויש באפשרותי לבחור להגיב אחרת", פשוט לבחור להתכחש ואז לראות עולם יפה יותר..
אז מה המסר?
אם מישהו יפתח סדנה לצמצום המודעות ופיתוח ההכחשה כאמצעי להעצמה אישית-
אני נרשמת.
בינתיים אני מחפשת ויזה למאדים.
