אמירה חכמה ראשונה:
***
"כל דבר בא בעתו...כל דבר בא בעתו למי שיודע לחכות".
***
אמירה חכמה שניה:
***
"הציוויליזציה היא ריסון האלימות":
***
הראשונה מיוחסת לקוטוזוב, במהלך שיחה שמנהל עם הנסיך אנדרי, ב"מלחמה ושלום" . (ללב טולסטוי).
בשניה פותחת מוריאל ברברי את הפרק ה – 15 בספרה, "אלגנטיות של קיפוד".
***
בשלישית: (לא באותה ליגה), אני אומר:
***
ש"החיים זה קומפנסציה", ("פיצוי" בעברית, אבל שם זה נשמע הרבה פחות טוב, כי פיצוי זה מעשה חד פעמי וקומפנסציה זה סוג של התנהלות מתמשכת).
***
פיצוי על מה, ואיך זה קשור לשתי האמירות למעלה?
באמירה הראשונה, מגלה קוטוזוב את אזנו של הנסיך אנדרי, בדבר הפטנט שלו לקומפנסציה, כלומר לדעת לחכות, האירועים כבר יסתדרו, כי בתוך הדינאמיקה האין סופית, ההסתברות שיקרה כך, גדולה מזו שלא, פשוט וזהו. (בעיקר אם אתה אופטימי כמוהו).
באמירה השניה, מצביעה מוריאל ברברי* על הסיבה למה זו כל כך נחוצה, (הקומפנסציה), לחיינו ביום יום.
לפי כך, אפשר לומר בנחרצות, שהיכולת של כל אחד מאתנו לפצות את עצמו על "הפסדיו", במציאות ובדמיון, היא המפתח לחיי האושר שלו.
אולם כמות הפיצוי הנחוצה קשורה לנתונים אבסולוטיים, (אובייקטיביים ואו שמא סובייקטיביים), שעושים את ההבדל ביני לבין מי שקורא אותי, וכל אחד אחר שלא אני או זה שקורא אותי.
וזו, אולי בעיקר, קשורה לסוג של חזיון תעתועים, שאנחנו יוצרים, בעת בניית החיים האישיים שלנו, על פי קריטריונים נבחרים מתוך מציאות אובייקטיבית, כפי שזו משתקפת בראייה הסובייקטיבית של כל אחד מאתנו.
איך אני מחבר בין המציאות הזאת לבבואה שלה, זו שעוברת דרך הפריזמה האישית של כל אחד מאתנו ומשתנה בהתאם למכלול האישי של כל אחד, בהתאם לציפיות שלו מן ה"מה"?, ה"בשביל מה"? ה"כמה"? ה"עד מתי"?, או הרצף הזה, שבמהלכו אנחנו יוצקים תוכן למעטפת הזאת שנקראת חיים, שהוענקה לנו בכל מקרה, לעתים לטוב ולעיתים לפחות טוב?
לפני שאענה על השאלה, צריך להבהיר את עניין הציוויליזציה והאלימות והקשר בינן בהקשר שאני דן בו.
הנחת היסוד של הסופרת, (שמקובלת עלי), כי האלימות היא התכונה הדומיננטית שטבועה בכל אחד מאתנו, ובאמצעותה אנחנו שורדים בעולם עוין ואלים, שמאיים לחסל אותנו או לפחות להצר את צעדינו.
אולם לפני שלב הפיצוי צריך לבוא שלב הויתור, שבו אנחנו נפרדים בהסכמה מחלק מן הזכויות, (שכיות החמדה ושלב הויתור), שהיו מגיעות לנו אילו היינו לבד בעולם, או אם כל אחד מאתנו היה מקבל את המשבצת האישית שלו בלידה, בהקצאה של כוח עליון, בתנאי, שמן המשבצת הזאת הוא לא יחרוג לעולם, מאידך מובטח לו, שגם, אף פעם בעתיד, איש לא יפלוש לתוכו.
אין ספק בעיני, שזו המציאות בגן עדן, בסוף האולטימטיבי, אולם אם זה כך, אני שואל, בשביל מה לכל הרוחות ויתרו מיליארדים על מה שהיה להם כאן, למען מה שמחכה שם, שהוא כאמור לא משהו.
כולה עבור משבצת מובטחת ומאובטחת?
אולם ביקום אין סופי, המשבצת יכולה להיות אין סופית והרי באין סוף, לכאורה יכולים להיות מספר אין סופי של אין סופים, ואני מהמר שחלק מאתנו, אלה עם שרירי המרפק המפותחים במיוחד, ימצאו גם שם דרך לחרוג מן המשבצת למרות זאת, בעיקר כי אין להם יכולת להפנים את הקונספט או להתקרב להבין מה זה האין סוף. (ואולי עוד יגלו במחקר אזוטרי כלשהו באוניברסיטה נידחת, כי שרירי המרפק גדלים על חשבון השכל, ויפתרו סוף סוף תעלומת נצח, למה אלה שמנהיגים בנו, כל כך אידיוטים).
ברם בעולם שבנוי פונקציונאלית, לשם מה להשאיר את השיטה שעובדת הכי טוב לאיזה סוף ערטילאי, בעוד אפשר היה להתחיל בו מלכתחילה, ולחסוך את עוגמת הנפש והסרבול שהם נחלת כולנו, כולל הבורא, במידה ויש לו טיפה של אחריות ואו מצפון, ולגבי שני אלה, אני לגמרי לא בטוח. מה גם שאפשר שכל מה שנמצא שם זו ישות שמחוללת תהליכים כאוטיים בעולם של קוונטים.
מאידך, במצב שכזה, אפשר "למות" משעמום, כי למה שווה להיות, (בניגוד ללחיות), אם לא ממש קורה משהו, ואו במילים אחרות, אין למי להציק, עם מי לריב ולצפות שיעשו לך טוב?
אולם במציאות, לכל אחד מאתנו משבצת ספציפית ולה מידות ייחודיות שאינן מתקרבות כלל וכלל לאין סוף.
דומה הדבר לבד קנבס צבוע שחור, נניח "משמר הלילה" של רמברנדט, שהתחיל כך ואם הזמן נוצקו לתוכו הדמויות, כולל הילדה עם התרנגולת המתה בחגורת השמלה שלה, כאילו רמברנדט הבין ב - 1642, את מה שהבין דאלי שלוש מאות שנים אחר כך, כי מה שנחזה כעולם סדור והגיוני לגמרי, הוא כעוטי יותר מכל מה ששיערנו.
תהליך היצירה של הציור הקלאסי, מתחיל ממצב שבו כל האור נבלע לתוך הבד, (צבוע שחור, חושך, תוהו ובוהו), עד שלאט לאט הוא מתמלא כתמים שמחזירים את האור בגוונים שונים, שביחד יוצרים אשליה של תוכן ומסר, בעוד מדובר בדינאמיקה פיזיקאלית שיכולה להיות מכוונת ברובד מסוים ורנדומאלית ברובד אחר, שנסתר מן היוצר גם כן.
כך גם חיינו.
שנים אנחנו עמלים לעצבם על פי מודלים שחינכו אותנו.
להשיג הישגים שאחרים המציאו וטוו עבורנו.
לצבור נכסים שבסופו של דבר, מה שלא נעשה, לא יהיו שלנו.
להעמיד צאצאים, כדי שישרתו בדור הבא את הבנים של אלה ששירתנו אנחנו.
לקבוע את גבולות המשבצת שלנו, ולשמור עליו מפולש, בעוד באופן בסיסי, הוא אף פעם לא היה ממש שלנו.
או במילים אחרות, לצבוע את השחור, בתקווה שהצבעים שמרחנו עליו, אולי בכל זאת ישרדו קצת אחרינו.
מה יחשב כהצלחה בתחום הזה שפרטתי?
הרי הנצח ממילא לא בחזקה של איש מאתנו, והשכחה, החזרה לשחור, לכאוס של הלילה, הוא נחלתו של הרשל'ה וגם של מנדלה מוכר ספרים.
אז לשם מה כל זה, או האם אפשר גם אחרת?
אילו שאלו אותי לפני דור את אותה השאלה, ללא שום מחשבה או הרהור, הייתי אומר שלא.
אולם כיום, אני חושב שכן, שאפשר, ויש מי שהצליח.
אולם נקודת המוצא כמו התוצאה שונים לגמרי וזרים לתרבות שלנו.
***
במדרונות המערביים של קיוטו, לפני כאלף ארבעה מאות שנים, הקימו נזירים גן שהצמח היחיד שמככב בו הוא הטחב.
מרבד הטחב הירוק, שמכסה את כל שטח הגן, לא השתנה מעת שהתחילו לטפח אותו, במאה השביעית לספירה.
אופנות וטרנדים חולפים מעולם לא עברו את שערי הגן, והפלא המינימליסטי הזה, שומר על צביונו המיוחד, כמו אשת לוט על הצדיקים – עופר, שמתפרנסים מחיסולו האיטי של נוף הים והמדבר למרגלותיה, שהמשותף לה ולנזירים, שהאובייקט הזה שלהם, הוגדר כאתר מורשת עולמית על ידי UNESCO.
תפיסת העולם של הזן, המינימליזם שמובנה לתוכו, צריך להיות מסוגל ליצור עולם שונה מן העולם ההיפר – אקטיבי שלתוכו נכלאנו.
אמנם לצד הפילוסופיה הזאת, צמחה אימפריית רשע, אולם ההיסטוריה לא ידעה שינוי במנטאליות של עם, כפי שזו ביפן עברה מטמורפוזה.
כי מי שמסתפק ביופי המינורי הזה של מאות גוונים של ירוק, יכול להסתפק במשבצת קטנה בהרבה מזה של האחים עופר.
אני סבור כי במרוץ לנצח, ינצחו ללא מאמץ, K?kai ו - H?nen, שני הנזירים להם מיוחס המיזם בקיוטו.
הרבה אחרי שים המלח יהיה אפיזודה נשכחת, והאחים עופר זיכרון רע של עם שקיבל הזדמנות שלישית ו – BLEW IT, כי לא היה לא מספיק שכל להבין, כי הנצח הוא הרגע שבו אתה מצליח להתחבר ליופי, לשלמות, לקומפוזיציה אלוהית, שאין לה שום קשר לאלוהים, אלא ליכולת שלך, להיות רגע קטן חלק אינטגראלי מיקום אין סופי ומאוד כאוטי, ולמרות זאת למצוא בו רוגע.
את הרגע הזה אי אפשר לקנות בכסף, ללמוד איך להגיע אליו באוניברסיטה טובה, אלא צריך לדעת להמתין לו.
עובדה, קוטוזוב ניצח.
נ.ב. - הרשימה הזאת נולדה במהלך קריאת ספר נפלא בעיני, שהוזכר למעלה.
*סופרת צרפתייה שחיה ביפן. (בקישור כתבה ב – TIME, אודותיה).
כותב, מבקר ומייחל.
