פתאום, לקול הפטיש הכבד המכה בסלע בידיו של ר' יחיאל אברום, הלמו בראשו דברי "ברוך ממגנצה":
"פה הקברים! פה גם קברך!
לפני שלשת ימים
פה נאספו ויטמנו
כל זבחי-הדמים.
פה נקברת גם את, יונתי!
הה, גם ציון אין---" (1)
ליבו של ר' יחיאל אברום הביע אנחה עמוקה, בלתי נשמעת. הוא זכר הרבה כתובים שקרא ביהדות וגם בספרות, אבל הוא גם לא שכח איפה הוא כעת. ידיו המשיכו להניף את פטישו על הסלעים, עיניו ראו את העשן המיתמר מהארובות האימתניות.
"אוי, גם ציון אין. אין סימן, ברוך, גם אצלך גם אצלי. רק זיכרון," פעם בו דיבור פנימי, והמשיך: "עשן הנשמות עולה ללא הפסק ונמוג אי-שם מעלה, מעלה, מעלה בעומק השמים. שורע-ביילע יונתי, בנותינו הזעירות והעדינות, גיטעלע, ופרידעלע, שלושתכן מרחפות שם ואני פה."
להתאבל כיהודי אסור היה, אבל הוא היה כל הזמן באבל.
"אולי, אולי אתן שם למעלה לרגלי כסא הכבוד, אולי אתן יכולות לזעזע אותו, את היושב במרומים?" הוא נבהל לעצמו מההתרסה שנשתרבבה במחשבתו, הוא געש בפנימיותו.
כלפי חוץ לא הרגישו בדבר. דמותו הטמירה כמעט לא השתנתה. זקנו השחור שנגזר באכזריות צוהלת, החל לצמוח. הוא התהלך זקוף. אבל אור עיניו היה כבוי, והאבל מליבו לא פג.
זלדה הקאפו, החלה לעקוב אחריו, דמותו משכה אותה.
"אברום!", נשמעה הקריאה מפי אחד החיילים.
לא ר', ולא יחיאל אבל גם לא כינוי במספר שעל אמת היד.
"בא הנה מיד, למה אתה מחכה?" חזר החייל הגרמני וקרא.
ר' יחיאל אברום הניח את פטישו וניגש לחייל הקורא.
"קח זאת, לך תמסור ליואכים הקצין, מהר!" צעק החייל.
על הרב יחיאל אברום הוטלו מידי פעם שליחויות: להביא כלי עבודה שחסר, לקרוא לקצין ועוד.
בתחילה הוא לווה על ידי חייל חמוש, אבל במשך הזמן החלו לסמוך עליו, ושלחו אותו לבד.
הוא תמיד מילא את המוטל ללא תגובה כלשהי, כאילו מכונה משומנת שעובדת היטב.
בליבו שכן עצב רב, אבל הוא כמעט ולא דיבר.
ר' יחיאל אברום לקח את המעטפה והחל ללכת לכוון צריפי המשרדים.
בהליכתו שוב רעמה בו זעקת ברוך ממגנצה:
"ארור אתה, גוי אכזרי!
ארור יהיה שמך
לעולמי-עד, ומארת-עליון
תלין נצח עמך?!
ארור אתה מכל אדם...
ימק אונך, ייבש לשדך" (2).
"כן, זה מה שנשאר לנו רק לקלל, מה עוד אפשר לעשות?" הרהר.
הוא מסר את המעטפה והחל לחזור למחצבה.
בדרכו חזרה כאשר הוא עבר לא רחוק מצריף המגורים שלו, הוא נעצר, רעד הרטיט את גופו. הביט סביב, חזר והביט ולא ראה איש באיזור, גם לא את זלדה הקאפו שעקבה אחריו.
הוא סטה מדרכו הרגילה והפנה את כפות רגליו לצריף שלו.
קולו של ברך ממגנצה חזר לזעוק בראשו:
"אז קיללתי גוי מחצבתי,
שדי-אם שינקתי,
אלהי... ובקדשי אבי ?
ירוק גם ירקתי.
אז קיללתי כל תקותי.
כל שהיו עמי,
אז אמרתי לאחר: אבי!
ולנכריה: אמי!
ואשבע לאל נכר," (3).
רב יחיאל אברום עמד בפתח הצריף הארוך והתאמץ לראות. דרגשי העץ בשורות הכפולות היו ריקים. הוא ניגש לאט לדרגשו, הרים את עיניו.
שפתיו החלו ללחוש: "אני לא בגדתי בך, אלוה. אבל תראה, אני לבד. מאוד לבד. כולנו כל בני עמך, העם הנבחר, מאוד לבד, אלוהים." עיניו התמלאו בדמעות, לחיו רעד למגע הלא מוכר של דמעה זוחלת לאט מעינו לעבר צווארו.
"האם רק לסבל נבחרנו, אלוהים?" הוא זעק בלחישה.
"אתה פה, אברום?" נשמע לפתע קולה הצרחני של זלדה הקאפו.
הוא קפא על מקומו.
"אתה לא עובד, הא?"
ר' אברום שתק, הוריד את ראשו.
"בוא הנה יהודון!"
ר' אברום התקרב בראש מורכן, ראשו התרוקן ממלים, מתקווה ומאמונה.
"שמעתי אותך אברום קורא לאלוהים שלך," היא עצרה לרגע בדיבורה בחנה אותו, ומיד המשיכה במשנה תוקף: "תתכופף, תכרע ברך, אלוהים שלך לא רואה!" אמרה והוסיפה קול מגחך.
ר' אברום לא ענה, כרע ברך והתכופף.
עיניו ראו את ברוך ממגנצה כורע בפני הכומר.
זלדה בדקה במבטה אם מישהו רואה אותם ואז, חלצה את המגף הימני, הסירה את הגרב ואמרה: "ועכשיו לקק, כמו כלב, אצבע אחר אצבע, לאט."
הוא לא נע, "האם כך הרגיש ברוך כשנישק את הצלב?" חלף הרהור בראשו.
"ל?מה אתה מחכה? אלוהים שלך נעלם או נרדם. לקק!"
הוא לא נע, הרים את ראשו והפנה את פניו אליה, עיניו היו גדושות זעם ושנאה.
היא הצליפה בו בחזקה בשוט שהיה בידה.
כל גופו רעד. הוא ניתק את עצמו מן המקום, הוא חש כאילו הוא צופה מהצד בזוועה.
זלדה הצליפה בו שוב.
הוא התכופף הניח את שתי כפות על הרצפה, וקרב את פיו בעיניים עצומות לבהונות רגליה של זלדה.
ר' יחיאל החל ללקק. הוא ליקק לאט בוהן אחר בוהן, ותמונת הכנסייה הבוערת שהוצתה על ידי ברוך ממגצה עלתה למול עיניו.
"תמשיך, עוד פעם!"
הוא חזר ללקק, זלדה החלה להשמיע אנחות הנאה, היא נאחזה בידיה במיטה העליונה ועצמה את עיניה.
השוט נשמט לרצפה.
הוא המשיך ללקק, היא החלה לגנוח. הוא נאנח והתנשף: הוא שמע את פרידעלע, הבת הקטנה שלו, מדברת אליו: "נקמה, נקמה, נקמה א ב א ..."
ואז בפרץ פתאומי של שנאה הוא תפס בשתי ידיו את רגלה היחפה והניף אותה מעלה.
זלדה איבדה את שווי משקלה ונפלה.
ר' יחיאל, עט עליה, תפס את צווארה והחל לחנוק אותה בכוחות אימה וזוועה, בשנאה ובייאוש, בזעם ובנקמה. אצבעותיו לפתו את צווארה חשו את הולם עורקיה שהולך ונחלש.
זלדה לא הצליחה להשתחרר ואיבדה את נשימתה.
ר' יחיאל עדיין לחץ ולחץ ולחץ.
"אלוהי נקמות, שמע ישרא..." זעקתו נקטעה על ידי ירייה שפילחה את ראשו, הוא נפל על גופתה של זלדה.
דם ראשו נספג במדיה.
הזקיף שהגיע לשמע הקולות לא ירה מאקדחו כדור נוסף, לא היה צריך.
הערות
(1) שאול טשרניחובסקי, "ברוך ממגנצה", הידלברג 1902.
(2) שם.
(3) שם.
חושב, קורא, כותב, מרצה בתחומי חינוך, מקרא ויהדות, חברה וערכים
