חלומות- הארכיטיפים האוניברסליים של קרל יונג 

דרך החלום - רונית נשר
טור מס' 6 - הארכיטיפים האוניברסליים של יונג

רבים שואלים אותי על ספרי הסימבולים (סמלים) הנותנים פתרון לכל סמל המופיע בחלום. ניתן כמובן להיעזר בספרים אלו, כמו בכל דבר שעשוי לעזור לנו להבין את חלומותינו, אך בהסתייגויות. לעיתים, פירוש חלומותינו עפ"י מילון-סמלים בלבד, עשוי להותיר אותנו בתוך מסגרת צרה של אפשרויות, וכך "לפספס" משמעויות רחבות יותר. לכן עדיף לבדוק את הסמל (מה הוא אומר לי? מה אני מרגיש כלפיו?) מאשר לתת לאדם אחר, חכם ככל שיהיה, לפרשו עבורי.

ספרי הסימבולים למיניהם הם למעשה פיתוח של המושג "הארכיטיפים האוניברסליים" שטבע קארל יונג. יונג היה אדם רוחני מאד, בעל גישה הוליסטית, ויש אומרים שהקדים את זמנו. בניגוד לפרויד, שטען כי החלומות שלנו עוסקים בתכנים מודחקים של מין, אגרסיות ו"אמא", מצא יונג, לאחר מחקר שכלל אלפי אנשים, כי קיימים סמלים בחלומות המהווים "ארכיטיפים אוניברסליים", כלומר - אם אני או אשה זקנה מבוליביה או ילד קטן משבדיה נחלום על גדר, נחש, בית, מים וכו', תהיה לכך משמעות אחידה. הסמלים, על פי יונג, נובעים מהתת-מודע הקולקטיבי שלכל אחד מאיתנו יש גישה אליו (בחלומות). כמובן שיש משמעות באיזו גדר מדובר, האם הבית הוא וילה מפוארת או צריף רעוע, והאם המים שקטים או גועשים, וכמובן מה יחס החולם לסימבול המופיע בחלום.

דוגמאות לארכיטיפים האוניברסליים של יונג: גדר מסמלת מחסום, גבול או הגנה; בית מסמל את הנשמה שלנו, את "האני הפנימי" וגם את חדרי המוח; פרפר מסמל טרנספורמציה (גולם ההופך לפרפר); מים מסמלים רגשות ואת העולם הרגשי שלנו.

כיום, אנו אמנם נעזרים בארכיטיפים האוניברסליים ובפירושים המסורתיים שלהם, אך לא מתייחסים אליהם כאל "תורה מסיני". הסמלים הם עוד אפשרות כדי לנסות להבין את החלום, אך רק אם זה מתאים לחולם. למשל: עבור דייג יתכן בהחלט שמים יסמלו מקום עבודה ולאו דווקא רגשות, ואם אני עומדת לפני רכישת בית - יתכן שבית בחלום יסמל את מה שמעסיק אותי ביום-יום.

לעיתים התת-מודע משחק בסמלים והופך אותם לכמעט בלתי מובנים לפירוש.
לדוגמא - גבר חולם על כך שהחליף את מגוריו מאוהל רעוע לדירה בגני-תקווה. הוא אינו מכיר את המקום, וטוען שלא ידע שיש יישוב כזה. הוא עצמו מתגורר בדרום הארץ, ובימים אלו פוטר מעבודתו. במקרה זה נתייחס לסימבול מילולית - הגבר עבר מפסימיות לאופטימיות - לתקווה.

סופי, אשה בת 34, מספרת את החלום הבא: "אני עומדת בסוכת-המציל אשר על שפת הים. הסוכה עשויה מזכוכית וקירותיה שקופים, ואפשר לראות דרכה את הים עד לאופק. לפתע אני מבחינה שהמים עולים וחודרים מבעד לזכוכית לתוך סוכת המציל ומתחילים להציף אותה. אני נבהלת, קוראת לעזרה אך אף אחד לא מופיע. אני שואלת את עצמי, האם מישהו בכלל שומע אותי. המים ממשיכים לעלות ומגיעים עד לגרון (מדגימה בידה תנועה של "עד כאן"). כשהמים כמעט הגיעו לראשי התעוררתי בפאניקה, וגם, מוזר, בכעס."

סופי נמצאת בסוכת המציל, המקום שאמור להיות מוגן ולספק שירותי הצלה, אך בחלומה אין שום הגנה. סביבה קירות שקופים שמאפשרים לה לראות את המצב בבהירות.

אחת הדרכים הטובות לעבוד עם סיוטים היא להמשיך את החלום בעירות, בעזרת הדמיון, ולהתמודד עם הפחד.

שאלתי את סופי מה היה קורה אילו היה החלום ממשיך. היא ענתה: "אם אף אחד לא יבוא להציל אותי אני אטבע".

"מי יכול להציל אותך?" - שאלתי.

"אף אחד." - ענתה - "הוא כנראה לא שומע".

"מי זה ההוא שאת קוראת לו?" - הפניתי את תשומת ליבה למה שאמרה ברגע זה.

"אני חושבת שאני קוראת לאבא שלי".

על פי יונג, המים מסמלים רגשות. בחלום זה אכן מדובר ב"הצפה רגשית", כלומר הרגשות המודחקים של החולמת עולים ומאיימים להציף אותה, וכפי שנראה בהמשך, עד כדי תחושת מוות.

בהמשך העבודה עם החלום ניסתה סופי לדמיין האם היא יכולה להציל את עצמה ממצב זה, וכיצד. סופי חזרה בדמיון אל החלום - ביקשתי ממנה שתתבונן בעצמה מבחוץ ותגיד לי מה היא רואה.

"אני רואה את עצמי כפי שאני נראית היום, נמצאת בתוך המים המפחידים שמאיימים להטביע אותי, אני מרגישה כמו ילדה קטנה ומבוהלת, וכמו שאמרתי אין מי שיציל ואין מי שישמע."

סופי משחזרת הרגשה של הילדה הקטנה שהיתה, כאשר חוותה את אבא שלה (שאמור באופן אופטימלי להיות האדם המגן והשומר עליה) כמי שלא נמצא שם עבורה, לא שומר עליה. כשהייתה בת 10 עברה משבר רגשי בגלל ארוע טראומטי. אז ציפתה שאביה יציל אותה. כיוון שזה לא קרה בעבר, וכמובן לא יקרה בעתיד, מופיע כעס, שעד כה לא היתה מודעת אליו. הפאניקה (שאין מי שיציל אותה) והכעס הם הרגשות המודחקים שמאיימים כעת להציף אותה ו"מגיעים עד כאן". למעשה, יש בחלום המחשה ויזואלית לביטוי "הגיעו מים עד נפש". כלומר סופי לא יכולה עוד להדחיק רגשות אלה, והיא מוכרחה לתת להם ביטוי.

כל עוד לא עלתה הסוגיה מעל לפני השטח, המשיכה סופי לדחות כל עזרה והגנה ממקורות אחרים, מתוך אמונה פנימית ולא-מודעת, ש"רק אבא יכול/צריך להגן עלי". בעקבות העבודה על החלום, ניתנה לסופי הזדמנות לעבד את הכעס הישן על אבא ש"לא היה שם" עבורה, לעשות תהליך של סליחה, מתוך הבנה שאבא שלה עשה את הטוב ביותר שידע אז. ומתוך שחרור הכעס, להתקדם ולהבין שכיום היא זו שיכולה להציל את עצמה, להגן על עצמה או לבקש עזרה מאנשים נוספים, ולא לחכות תמיד בצורה פסיבית לאבא, או לדמות אבהית, שיבוא להציל אותה.