על חברות וחברים בגיל המבוגר 

נדמה לי שהשנים מלמדות אותנו, בין שאר הדברים החשובים, גם את ערכה ומשמעותה של חברות.

אנשים נוטים לפתח לעצמם חברויות כבר בגיל הרך.
אנו עדים לפעוטות ההולכים לראשונה לגן, ובשובם כבר מצאו להם חבר או שניים, שמשום מה נמשכו אליהם במיוחד. זוהי מטבעה משיכה הדדית שבלעדיה לא יתפתח שום קשר בין אישי.

בגיל בית הספר העממי מעמיקות החברויות ומתפתחות. הצרכים החברתיים הופכים להיות מוחשיים ותובעניים יותר, ההיכרות ההדדית טובה ומקיפה יותר, הצורך בבריתות ובשיתופי פעולה חיוני יותר, הסיפוק כתוצאה מבילויים משותפים - גדול יותר.

לקראת סיום בית הספר העממי והמעבר לחטיבת הביניים מגיע תורם של ההורמונים להשתולל, ואז נרקמות חברויות מסוג שונה: אלה של חיבה, אהבה, תשוקה וגעגועים.
חברויות אלה יוצרות מעגל נוסף במעגלי החברות שנוצרו והתגבשו עוד קודם לכן, וכך מוצאים הנער והנערה את עצמם במוקד מעגלי חברות רבים ומגוונים.

השירות הצבאי, שהוא מסגרת מיוחדת במינה בעולם, מהווה חממה לקשרי רעות חמים ועמוקים, שחלקם נצרבו באש הקרב וחלקם באימונים המפרכים. זוהי רעות הדוקה ומגובשת, רבת פנים ורבדים, השורדת בדרך כלל למשך שנים רבות.

בכלל, נראה לי שמושג החברות והרעות קיבל בישראל משמעות ואופי שונים מהמקובל בעולם, אולי גם עקב סיבות הקשורות בגודלה של האוכלוסייה, בהיותנו מדינת מהגרים, בתשתית החברתית הייחודית שעליה גדלה וצמחה המדינה ועוד.

עדות לכך הם קשרי הרעות המחזיקים מעמד שנים רבות יותר מהמקובל בעולם. לא נדיר הוא לראות אנשים המקיימים "מפגשי מחזור" לאחר שלא התראו עשר, עשרים, שלושים או חמישים שנה. הם מזהים בקלות איש את רעהו, נופלים איש על צוואר חברו, מזילים דמעות של זיכרון וגעגוע, מחליפים תמונות שהצהיבו ברבות השנים, מציגים בגאווה את הבנים והבנות, הנכדות והנכדים, ולעיתים אפילו את הנינים...

למפגשים מעין אלה, שכאמור אינם נדירים בארצנו, יש צביון מיוחד וקסום. עולה מהם ניחוח נוסטלגי של הרפתקאות, חוויות, היתול וצחוק, צער ודמע, דמויות של אלה שהיו ואינם, והד קלוש של קולות רחוקים. המנגינות והשירים של אז, הלהיטים שסחפו והסעירו, כוכבי הזמר שזהרו וכבו, המילים המיוחדות למנגינות מוכרות, שחוברו על ידי משורר חובב מקרב החבורה הנפגשת.

לא נדירים אצלנו גם המפגשים של חוגי חברים מצומצמים יותר. זוהי חברות הדוקה שבמסגרתה יודעים הצדדים כל שצריך לדעת איש על חברו: מי התגרש ומי נישא מחדש, מי חלה ומי הבריא, מי הלך לעולמו ולמי נולדו נכדים, מי קודם בתפקידו ומי פרש מעבודתו.

וכך, בהדרגה, מתגלגלת החברות אל סיפו של הגיל המבוגר. שינויים רבים חלים בה: המסגרת המשפחתית אינה מאפשרת עוד את צורות ותכיפויות המפגשים שהיו בעבר. הנכדים והרצון לראותם מכתיבים סדר יום חדש. מקומות המגורים השתנו ואלה שגרו בקרבת מקום נאלצים להרחיק כדי לפגוש שוב את חבריהם הטובים. כל אלה גורמים לכך שהדבק המיוחד של אותה רעות נחלש במקצת, ואפילו הצורך והדחף להתראות אינם כשהיו בעבר.
עם זאת, המציאות המוכרת לכולנו מלמדת, שקשרי חברות חדשים נרקמים אך בקושי בגיל המתקדם. אנשים מבוגרים מתקשים ליצור יחסי רעות עם זולתם, והפערים שנוצרו עקב התרחקותם או היעלמם של חברים ותיקים אינם מתמלאים בקלות, או שאינם מתמלאים כלל.

מכאן אני מגיע לחשיבות שימורם וטיפוחם של החברויות והידידויות משכבר.

נכון שלא פשוט הדבר. בגיל המבוגר נפערים הבדלי אופי ואישיות, הגמישות הבין אישית מתקשחת, הסובלנות לשגיונותיו של האחר קטנה, סדרי העדיפויות משתנים, התכנסות האדם בתוכו הופכת לתופעה מוכרת.
לכן, שימור החברות מחייב השקעה רבה ומאמצים מתמידים ועקביים. דרושה מידה של הדדיות בגילוי סבלנות, הבנה, אורך רוח, גמישות, התחשבות, ויתור והיענות. לא תמיד נוח לנו הדבר, לפעמים אפילו קשה עד מאד.

אבל, נסו לחשוב על הנתון המדהים הבא: שני אנשים שקשרי רעות נקשרו ביניהם בהיותם בגיל עשרים ומשהו. היום חצו שניהם את גיל השישים. זוהי חברות של ארבעים שנה מצד כל אחד מהם, וביחד הושקעו בה שמונים שנות אדם!!!

האם לא ראוי לנצור אותה ולשמרה? האם אין לראות בה נכס נדיר שאם יאבד חלילה אין כל דרך לשחזר אותו?

התשובה כולה - בידיכם.