לפני כעשור עבדתי במתנ"ס העירוני בתפקיד של רכז מד"צים. הסיפור הקצר הבא מבטא את תחושותיי בתפקיד זה ואת ציפיותיי ממנו. התפקיד מעניין ומאתגר, אך קשה למשוך אליו נערים ונערות שמחפשים אטרקציות אחרות כמו ביקור במועדונים, בקניון השכונתי או בבילוי מול המחשב.
קטע זה עבר עריכה לשונית שוב ושוב: מחקתי, שדרגתי והוספתי.
היה חם, לח וצחיח. ראיתי אנשים שמפזזים לאור הירח. ומידפק על דלתות הבריח, אך הם לא נענים לבקשותיי להיכנס פנימה ודי. כמה זמן אוכל לעמוד בחוץ בימי החורף הגשומים? מתיישב על המדרכה, ואנשים עם תיקים כבדים נכנסים למכוניתם ונוסעים. "מה אתה יושב סתם כך?", שאלה אותי אישה בגיל העמידה, "לך לביתך."
לפתע איש גמלוני פותח לרווחה את הדלת הכבדה, ומכניס אותי פנימה לפגישה קצרה עם האחראי למחלקה. האחרון בעל ארשת פנים רצינית וקפואה מציג לי את העובדת הוותיקה שזו שנתה השנייה.
הילדים צוחקים, צועקים, מתפרעים. "מה קורה כאן", שאלתי את המדריכה שהתהלכה מעט בחדרה. "בו אתנו, עם הצוות, אל המקלט הסמוך ונדבר", ענתה.
וצועד בחושך אל המקלט הדחוס. רעש אימים נשמע מבחוץ. "זה שום דבר. כמה נערי רחוב מפריעים לנו בכוונה", ניסתה להרגיע. "אני רוצה להיכנס", צעק הנער. "לא, אתה לא", השיבה, והנער המשיך להפריע.
ומסיבת אמצע השנה הסתיימה, ושמיכות קרועות היו מפוזרות על הרצפה. ובחדר הסמוך אין אווירה טובה, והתסכול מלבה את השנאה. עוד סיגריה נדלקת והפנים מבוהלות, אין סיבה להיות כאן. יש אנשים שאינם מקשיבים ושלושה הולכים.
חלק מתפקידו של סופר צללים הוא לבטא את תחושות הלקוח שמעוניין לפרסם את ספרו.
ניר שגב - עורך לשוני וסופר צללים
