שרי אריסון לא הייתה לבד 

"אם יש משהו קרוב ללבי, אני לא אומרת הנה צ'ק עם חמש ספרות, זה לא אני. אם יש משהו קרוב לליבי, אני רוצה שהוא יקרה ורוצה להשפיע עליו. לראות אותו צומח וגדל ושומר על האיכות שלו". דברים אלה נאמרו ע"י ענת אגמון, בת זוגו של מריוט נכט, מבעלי חברת צ'ק פוינט (בראיון לעתון מעריב). ענת אגמון יזמה והקימה את מרכז דיאדה בתל אביב, כדי לסייע לאמהות בראשית דרכן. שרי אריסון לא הייתה לבד. יותר ויותר אנשים אמידים בישראל, חלקם ממתעשרי ההי-טק, מקימים עמותות בנושאים הקרובים ללבם. הם לרב מעורבים בצורה אינטנסיבית בנעשה בעמותה, חברים בהנהלתה ומסייעים בגיוס כספים מחבריהם וממקורות נוספים. רוני צארום, המתגורר כעת בניו יורק, ביקש לחנך בני נוער ליזמות עסקית. הוא חיפש עמותה שתפעל "לשכפל" את ההצלחה שלו, בקרב בני נוער משכבות מצוקה. הוא הקים עמותה בשם יוניסטרים, במסגרתה מופעלות קבוצות נערים ביישובים כפר יונה ומעלות. אלה זוכים ללימודים והעשרה בחינוך הבלתי פורמלי 3-4 פעמים בשבוע, כדי לקבל הכשרה כיזמים וכאנשי עסקים. יוזמה חשובה ומעניינת נעשתה ע"י שורת אנשי עסקים, ביניהם שלמה דברת, בני לוין, איציק דנציגר, צבי אלון ועוד. שחברו לקרן החדשה לישראל (קרן פילנטרופית גדולה הפועלת בישראל ותומכת בנושאים כמו קידום דמוקרטיה, שלום, מעמד האישה, ערביי ישראל ועוד), כדי לקדם יישובים חלשים, בעיקר מבחינה חינוכית. בשלב הראשון הם פעלו בעיר טבריה. מיקי נבו, איש חינוך ויזם מוכשר מנהל פרויקט מקיף ורחב בטבריה ומהשנה גם בקריית שמונה. במסגרת הפרויקט נעשה ניסיון לקדם את החינוך הפורמלי והבלתי פורמלי בשתי ערים אלה. שותפות ליוזמה כאמור, הקרן החדשה לישראל, קרן סאקט"א רש"י, משרד החינוך והתרבות והרשויות המקומיות. בכל עיר יושקעו השנה למעלה משני מליון דולר והציפיות לשינוי משמעותי גדולות. תורמים גדולים אלה, היוזמים פעילויות חשובות רבות ומגוונות, מתאמצים למנף את השקעתם. הם סוחפים איתם קרנות ומוסדות ובעזרת כספם, קל להם יותר לשכנע אחרים להצטרף ליוזמותיהם. הגופים השותפים הם בדרך כלל: משרדי הממשלה, הסוכנות, הג'וינט וקרנות גדולות כמו קרן סאקט"א רש"י, הקרן החדשה לישראל, קרן ברנקו וייס וקרן רוטשילד קיסריה. אביגדור וילנץ, רוני דואק ואבי נאור, אנשים שעשו כסף רב בעסקיהם, החליטו לפעול בצורה יסודית ולתת מענה חינוכי לתחומים חלשים במדינה. עיקר עיסוקם כיום בניהול יוזמותיהם. הם פועלים לאורכה ולרוחבה של המדינה, מרבים לצרף בעלי ממון לפעילויותיהם ואף משתפים פעולה עם עמותות רבות. אביגדור וילנץ למשל, החליט להקדיש את מירב זמנו לחינוך אוכלוסיות מקופחות. החינוך לדעתו הוא כלי מרכזי לצמצום פערים חברתיים. הקרן שלו מממנת העשרה לגיל הרך, קידום לימודי מתמטיקה, העשרה ודו קיום חינוכי לערביי הגליל ועוד. חלק מהאנשים האמידים יזמו עמותות מתוך מפגש חוויתי אישי, לרב בשל קשיים בהם נתקלו במהלך ניסיון להגשמת מטרה אישית; יאיר גרינברג התקשה למצוא חוגים לבניו ובעקבות כך ייסד את עמותת ראשית מדע, העורכת לגיל הרך חוגי מדע בצורה אטרקטיבית; יעקב גרשוני חווה חינוך טוב לבניו בחו"ל וביקש להעתיקו לארץ - כך יזם את עמותת נירים והקמתו של בית ספר פנימייתי באזור עכו לילדים בסיכון. הוא סחף איתו אנשי חינוך, בעיקר מבוגרי השייטת, ואלה מתכננים לפתוח בית ספר פנימייתי מיוחד אשר ייתכן שיחנך את בוגריו גם לשירות משמעותי, אולי בשייטת.; ענת אגמון תנהל את המרכז לאמהות על סמך ניסיונה כאם. מדינת ישראל לא יוזמת לרב הקמת עמותות ואף לא מקלה על מקימי העמותות, למשל באמצעות מתן הקלות מיוחדות במס. אין עדיין בארץ יחס מיוחד למי שמבקש להקים קרן פילנטרופית ולחלק מכספו לציבור. בימים אלה מתנהלת יוזמה מעניינת להקמת קרן לילדים בסיכון. במקרה זה התחברו הביטוח הלאומי ומשרדי הממשלה יחד עם קרן של תורם ישראלי גדול, סאקט"א רש"י. נראה שהקרן החדשה תצא לדרך תוך כחודשיים שלושה , בהיקף של מאות מיליוני שקלים. יוזמה זו, ביחד עם יוזמות רבות של אנשים אמידים פרטיים בישראל, נותנת תקווה, גם אחרי עזיבת שרי אריסון, שתרבות הנתינה הולכת ורווחת פה יותר ויותר. קשה מאוד לאמוד את סכומי הכסף המושקעים בישראל ע"י אנשים אמידים אלה ואחרים. אהרון מור, יועץ בכיר לענייני השבת הרכוש היהודי במשרד ראש הממשלה, שעשה עבודת M.A בנושא, אומד את הסכום ב-500 מליון דולר בשנה (!). רובם עושים את מלאכתם בשקט ובסתר, אין להם יחצ"ן צמוד כמו רוני רהב והם לא מפגינים את עושרם הרב מול מצלמות הטלוויזיה. מדינת ישראל, לצד התנערותה מתפקידיה המסורתיים בתחומי החברה, החינוך והתרבות, טוב תעשה אם לפחות תקל על המבקשים לעזור מכספם לאחרים.