נוק אאוט - מאת יורי גנקין 

נוק אאוט - מאת יורי גנקין

אמש התבשרנו על כוונתו של שר הביטחון אהוד ברק להתחיל הבוקר בראיון המועמדים לתפקיד הרמטכ"ל הבא. מייד לאחר ההודעה שהוציאה לשכת שר הביטחון, נשמעו בקרב מקורביו של אשכנזי קולות לפיהם ברק עושה ככל יכולתו על מנת להחליש את הרמטכ"ל ולהפכו לברווז צולע. המועמדים הבולטים לרשת את אשכנזי הם האלופים יואב גלנט, בני גנץ וגדי אייזנקוט. טרם ברור מי אכן ייבחר לתפקיד אך מה שבהחלט ברור הוא שבכל הנוגע לציבור הרחב - בקרב הגלוי שמתחולל בין שני האישים - יכול אשכנזי לזקוף לעצמו ניצחון ברור. בנוק אאוט.

הרמטכ"ל גבי אשכנזי מצטייר בציבור הרחב כמפקד שקול שתחת פיקודו הופקו לקחי מלחמת לבנון השנייה ואשר הוביל את צה"ל במבצע עופרת יצוקה שהוגדר על ידי רבים כהצלחה מבצעית של ממש. ברק לעומת זאת, מצטייר כאדם שמציב את האינטרסים האישיים שלו לפני אלו של מדינתו - ולא בכדי. שר הביטחון בחר להכריז בריש גלי על כך שלא יאריך את כהונתו של הרמטכ"ל - אף על פי שעל פי כל הדיווחים - אשכנזי עצמו לא ביקש את ההארכה דנן.

כעת, כחצי שנה לפני סיום כהונתו של הרמטכ"ל, מתחיל ברק לראיין את יורשיו הפוטנציאליים. בחירתו הצפוייה באחד מהם אולי לא תהפוך את אשכנזי ל"ברווז צולע" (כי אחרי הכל יש בצה"ל היררכיה פיקודית ברורה) אך היא בוודאי תסיט את תשומת הלב מהאתגרים הרובצים לפתחה של ישראל לכיוון הפרסונלי ולאופן בו יסתדרו המפקד המכהן - ומחליפו.

התנהלותו של ברק מתמיהה נוכח העובדה כי כאשר הוא עצמו שימש כרמטכ"ל צה"ל - ההודעה על זהות מחליפו נמסרה כמקובל, רק שלושה חודשים לפני היום המיועד. ברק עצמו התעקש ומנע כל הדלפה מוקדמת. ועל זה נאמר - דברים שרואים מכאן - לא רואים משם.

באחד הסיבובים הקודמים בהם התנצחו ברק ואשכנזי, נגעו הדברים לזהות מחליפו של סגן הרמטכ"ל דאז, דן הראל. ברק רצה את יואב גלנט, אשכנזי העדיף את גדי אייזנקוט ולבסוף הוחלט על מינויו של "מועמד הפשרה" - האלוף בני גנץ שסיים את כהונתו כנספח צה"ל בארצות הברית. כיום, גלנט הוא על פי מקורות יודעי דבר, המועמד המוביל לתפקיד הרמטכ"ל. יכול מאוד להיות שהוא אכן האדם המתאים לתפקיד אך במישור התדמיתי, קשה להשתחרר מהתחושה שסופו של המשחק, אולי, ידוע מראש.    

הפארסה האחרונה מבית מדרשו של שר הביטחון מצטרפת לשורה רחבה ולא מחמיאה יחסית של החלטות שקיבל ברק לאחרונה. מפלגת העבודה תחת הנהגתו איבדה את צביונה המסורתי. ההצבעה נגד חוק שכר המינימום אותה העלה לדיון קודמו של ברק, עמיר פרץ, וזאת לצד ההצבעה על גירוש ילדי העובדים הזרים (שרים כמו הרצוג וברוורמן הצביעו בעד אך ברק עצמו, שלא נכח בהצבעה, הפציר בנתניהו לבטל ההחלטה) מצביעים על כך שכיום מפלגת העבודה היא יותר מכל - אבודה.

ברק נחוש להוכיח כי כוחו עדיין במותניו. כיפופי הידיים האחרונים עם אשכנזי משרתים את המטרה הזו ממש. עבור שר הביטחון, אדם שקשה מאוד לחלוק על כישוריו הצבאיים והאינטלקטואליים, זה יכול להיות הקרב המאסף בקריירה הפוליטית שלו. כרגע, עושה רושם שהאדם היחיד שיכול לאסוף את השברים בבית ברל הוא עופר עיני - דמות ממלכתית שהוכיחה את עצמה פעם אחר פעם בשנים האחרונות.

ומה עם אשכנזי? סביר להניח שאם הרמטכ"ל היה שם פעמיו אל עבר משכן הכנסת בעוד כשנה, הרי שהאהדה הציבורית כלפיו הייתה מרקיעה שחקים, אך חוק הצינון מחייב אותו להמתין 4 שנים לפחות עד להתמודדות הראשונה. אם וכאשר ירצה בכך. בנתיים, הוא יכול להתנחם בכך שהתמיכה לה הוא זוכה, גדולה, ולו במעט, מזו לה זוכה אלירז שדה.