ביום שאחרי - על הנסיגה האמריקאית מעירק 

אחד מתחביביו המוצהרים של הנשיא ברק אובמה הוא משחק הפוקר. חבריו מדברים על שחקן מיומן ורגוע שיודע מה הוא עושה. ולא בכדי. בתחילת השבוע הודיע הנשיא האמריקאי על השלמת הנסיגה הצפוייה של מרבית כוחותיו מעירק עד סוף החודש אך למרות שלא מדובר היה בצעד מפתיע - כמו תמיד, התזמון הוא הכל. על פי התוכנית שהציג אובמה, בקרוב יפונו מעיראק כ-100 אלף חיילים כאשר רובם המוחלט יוסט ללחימה באפגניסטן. הנשיא ויועציו תיזמנו כבר בתחילת הקדנציה שלו את מועד הנסיגה ולקחו בחשבון כי מהלך בסדר גודל כזה לוקח זמן וכיום, שנה וחצי לאחר שנכנס לתפקיד - הגיעה העת לכך. אך מועד היציאה מקבל משנה תוקף אם ניקח בחשבון משתנה פוליטי מהותי - בחירות אמצע הקדנציה לקונגרס אשר ייערכו בנובמבר הקרוב. מצבו של אובמה בסקרים רחוק מלהיות מרשים ואין ספק כי מהלך כה משמעותי יגדיל את אחוזי התמיכה בו. בעוד כחודש יישארו בעיראק כ-50 אלף חיילים אשר ימשיכו לסייע בהכשרתו של הצבא ומנגנוני אכיפת החוק העיראקיים (כן מסתבר שישנם גם כאלה). תאריך היעד ליציאתם של הכוחות האחרונים מהארץ השסועה הינו סוף שנת 2011. ונחשו מה, 2012 היא שנת בחירות. אין כל ספק כי אובמה מתמודד מול מציאות לא פשוטה, מחד זוהי החזית האפגנית שמדירה שינה מעיניו. מאידך, זוהי תחושת המיאוס המתמשכת שחש הציבור האמריקאי במלחמה בעיראק שכולם מייחלים לסיומה. אחרי כ-5000 הרוגים בשדה הקרב ויותר מ-7 שנים אחרי הפלת שלטונו של סדאם חוסיין, לא כל כך ברור לאן מועדות פניה של המדינה המזרח-תיכונית. מה שבטוח, יהיו באזורנו כאלה שיפרשו את החלטתו של אובמה כאקט המבטא חולשה. אחרי המלחמה באפגניסטן, האתגר הגדול ביותר של ארצות הברית ושל הקהילה הבינלאומית במזרח התיכון, מתמקד למעשה בניסיון לגרום לאיראן, לוותר מרצון, או שלא, על המשך פיתוחה של תוכנית הגרעין שלה. בהקשר זה אין לשלול דווקא שיתוף פעולה כזה או אחר בין היריבות לשעבר אך הידידות ד'היום - איראן ועיראק שהמלחמה ביניהן בשנות ה-80 גבתה את חייהם של כמיליון חצי בני אדם. היחסים בין שתי המדינות התחממו אי שם ב-2006 כאשר ראש ממשלת עיראק נורי אל מליקי ואף נשיא איראן טאלאבאני ביקרו אצל ה"אחות הגדולה" ממזרח. גם מחמוד אחמדינג'אד הגיע לכמה ביקורי גומלין בבגדאד. קשה לצפות במדויק את השלכותיה של הנסיגה האמריקאית מעיראק אך נדמה לי כי נכון יהיה לומר כי לפחות בשנה הקרובה הרבה מאוד יהיה תלוי דווקא במדינות השכנות ופחות בעיראק עצמה שעדיין מחפשת את דרכה בין מורשת הטרור והפחד של סדאם לבין הרצון לחיות חיים נורמטיביים, ככל שניתן. חוץ מאיראן, הרבה מאוד יהיה תלוי דווקא בשתי השחקניות האזוריות המשמעתיות סעודיה וטורקיה שקרוב לוודאי ירצו למלא את הואקום שיותירו האמריקאים ולהשפיע על המשך התפתחותה של עיראק על כל המשתמע מכך. סעודיה תבקש לבלום ככל הניתן את ההשפעה האיראנית ואילו טורקיה - זה כבר תלוי בשאלה על איזו רגל יקום בבוקר ארדואן. מבחינתם של האמריקאים, תשומת הלב עוברת כעת לאפגניסטן ולניסיון לבלום את גל הטרור הרצחני המופנה כנגד כוחות נאט"ו המותשים. בין מבצע צבאי לשערוריה פוליטית יצטרך אובמה, יחד עם יועציו ומפקדיו בשטח לנווט את המלחמה שבה תמך הנשיא מהרגע הראשון - כשם שהמלחמה בעירק היא מלחמתו של בוש - המערכה באפגניסטן הופכת להיות המלחמה של אובמה.