כשניגשתי לכתוב את הטקסט הזה, חשבתי על משהו דרמטי: איך אשקף נכונה את מצב החברה הישראלית המאבדת את נכסיה יום-יום, שעה-שעה, חברה שמאבדת את עצמה לדעת. ישבתי שעות רבות כדי למצוא את המקרה או הסצנה המעניינים ביותר. בסוף מצאתי. מחקתי, כתבתי ועשיתי עריכה לשונית, הגהה לטקסט שהתפרסם בסופו של דבר בספרי "דמדומיות". לפניכם הקטע המלא:
בחוץ אפלה, דממה ושממה, ואנשים בודדים שמחכים לעזרה.
איש אחד עישן סיגריה ונשם בכבדות, האחר הביט בעוברי האורח ושוחח עם חברו ברכות, ואדם נוסף פשפש בתוך שקיות הניילון העמוסות לעייפה מהקנייה המרשימה שזה עתה עשה. ושתי בנות צעירות התלחשו על האחרון, שרץ אל החנות הסמוכה ויצא עם שקית ניילון שוב עמוסה לעייפה.
הזמן לא עומד מלכת, והם חיים לבדם. כי מבחינתם אין דרך אחרת. "מה, לשוחח שוב עם הברנש?", שואלת העלמה. "מה יהיה איתה?". והיא מסתגרת בחדרה ומצפה לישועה. לא, היא לא תעזוב את חדרה לטובת ריב עם אמה, שרוטנת על מצבה של בתה, שלעולם, כך נראה, לא תמצא את בחיר לבה.
והיא נכנסת פנימה ומביטה בשלושה אנשים, מסתובבים ושותים. גם היא רוצה לברוח מחייה המדכאים, ולו לכמה רגעים משכרים. ובמתחם ההמוני אין מקום להכניס אפילו סיכה. כולם מנסים לפתח תקווה וציפייה דרוכה בצדה. הגשם כבד, והנסיעה קשה בייחוד בתום עוד לילה של אכזבה. ואיש מבוגר מאוד בעל זקן מצא לו עלמה, לא את ההיא הבודדה, ודאג להחתימה על המסמך פן ייפול שוב בפח.
והעלמה חזרה לביתה לשוחח עם החבר, המסרב להיפגש עמה. כי אולי הוא בן או שמא בת. זאת לעולם לא תדע...
ניר שגב - עורך לשוני וסופר צללים
