בשכונה הדרומית הולכים הילדים על הכבישים יחפים. תינוק סובל מהזנחה ומובל למחלקה הכי קרובה. שני נערים, שלראשיהם כובעים, מחלקים פתקים לעוברים ושבים, כדי שיבואו בערב להיווכח באמן שנדיר מאוד לראות אותו כאן.והנער מחכך את ידיו בהנאה. כן, הוא קיבל את מה שרצה, גם כאשר להוריו אין אף פרוטה. ושני אנשים כחולים לוקחים הכול, ומשאירים הודעה מה יש לעשות כדי לשנות את רוע הגזרה.
והאב, שאת ילדו כמעט אינו מכיר, מזמין את כולם ללכת לכיוון האור וגם את ה"שיכור". ועושה הערב לא בא עקב תקלה, ומקווה שיסדרו אותה במהרה. והנער מרקד, קופץ לו וקופץ, ממתין לבד בבקתה לאורחים שיגיעו בעוד פחות מדקה. והאם בוכה ויושבת על הרצפה ולא מאמינה, מה עוללו לה.
אך הנער כבר עזב כי למעשה נותר לבד. ושקט השתרר בגבעה, לא תהיה היום מסיבה. ולמטה צעקות רמות וצלמים שבאו לראות. האב זועק וקולו משתנק. עוד רגע קט יגיע גם הוא למחלקה, בלית ברירה.
איש איש בביתו והאורות כבים. השכנים כבר לא מכים. והנער האומלל עדיין לא חזר, יש לאן?, ואיש אינו בא לעזרת הקרובים שמחפשים ואינם מוצאים. כי חלקם כבר נסעו, ואלה שנשארו נואשו. והאם המסכנה שאיבדה את כל עולמה, בוכה ובוכה.
החדרים חצי ריקים וקפה הם שותים. כי גם היום כמעט אף אחד לא בא לקצה האחר של השכונה. ואיש על אופניים פונה בבקשה שיתחלקו אתו במעמסה. ובדרכו מחלק מעטפות חומות שאף אחד אינו רוצה לראות.
והאם המסכנה חיה לבדה. האב נמצא במחלקה, והבן עזב את השכונה. ומביתה הריק היא ברחה, ולא הותירה מקום לתקווה לשינוי במצבה. את האב אינה רוצה לבקר והבן "יסתדר". ונוסעת היא לחברתה שכבר מזמן לא ראתה ומבקשת עזרה ומחילה.
ומרחוק אני אומר, "לכאן אני יותר לא חוזר." ופוגש את האב שאת ביתו עדיין לא עזב, ששואל "מה קרה בשכונה?", "עדיף שלא תדע," אני אומר ומוסר לו מעטפה מלאה שהכול כתוב בתוכה.
ומרים שוב את ידי, ואף אחד לא מביט לעברי...
גם לטקסט זה עשיתי עריכה לשונית.
ניר שגב - עורך לשוני וסופר צללים
