סעדים זמניים במסגרת הליך בוררות 

סעדים זמניים במסגרת הליך בוררות

האם ניתן להעניק סעדים זמניים במסגרת הליך בוררות? שאלה זו יכולה להיות משמעותית ביותר למי שמצוי בעיצומו של הליך בוררות, וכן חשוב ליתן עליה את הדעת טרם כניסה להליך בוררות ובמסגרת ניסוחו של סעיף בוררות בהסכם.

קיימות מספר דעות ביחס לשאלה האם רשאי בורר לפסוק במסגרת הליך בוררות המתנהל בפניו סעדים זמניים (עיקול זמני וצו מניעה זמני למשל).

1. ישנה אסכולה כפי שהיא מובאת בפסיקתו של כב' הש' אבי זמיר בבש"א (ת"א) 5247/09 אורי דוד חי נ' חב' קו שרות רכבת ראש העין [פורסם בנבו], שם נקבע כי סמכותו של בית משפט ליתן סעדים זמניים בבוררות - לפי ס' 16(א)(5) לחוק הבוררות, איננה סמכות בלעדית, אלא אף הבורר מוסמך לדון בבקשה למתן סעד זמני.

יש לסייג ולומר כי במקרה הנדון, התנהלה הבוררות במסגרת המוסד לבוררות עסקית, אשר בכלליו קיים סעיף ספציפי הקובע סמכות זו: סעיף 8.1 לכללי המוסד הישראלי לבוררות עסקית, לפיו הבורר מוסמך ליתן סעדים זמניים. יחד עם זאת, קביעתו של בית המשפט לעיל בפסק הדין הינה כללית, ואינה מסוייגת אך בשל הסעיף הפרטני.

הש' זמיר בפסק דין זה נוקט בעמדה לפיה ייתכנו מקרים שבהם לאור סמכות הבורר ליתן סעד זמני, יימנע בית משפט מלדון בבקשה לסעד זמני המצויה בפניו, ויחזיר השאלה לדיון אצל הבורר (זאת ככל שהצדדים הסמיכו את הבורר לתת צווים זמניים בהסכם הבוררות).

במסגרת בחינת שאלת הסעד הזמני, קובע הש' זמיר, יש לקחת בחשבון אם מדובר בהליך בוררות המצוי בעיצומו; אם בפני כב' הבורר התקיימו ישיבות לא מעטות, ויש להניח, כי היקף היריעה שנתגלתה לעיניו, מאפשר לו להכריע בעניין הסעדים הזמניים באופן מיטבי. בקשה שכזו תשקל באופן שונה, למשל, מבקשה לסעד זמני המוגשת בתחילת ההליך, שם חל יותר רציונל להחיל את הגישה השוללת סמכות הבורר לסעדים זמניים.

גישה נוספת ניתן להציג בפסיקתו של כב' השופט שאול שוחט בה"פ (מחוזי תל אביב-יפו) 598/07 נעמן איתן- חברה להנדסה ובניין בע"מ נ' סוליד מקרקעין ופיתוח (1993) בע"מ [פורסם בנבו], המסתמכת על סעיף י"ז לתוספת לחוק הבוררות, הקובע:

"הבורר רשאי לתת פסק הצהרתי, צו עשה או לא תעשה, צו ביצוע בעין וכל סעד אחר שבית המשפט מוסמך לתתו, וכן רשאי הוא לתת פסק ביניים המכריע בנושא הבוררות חלקים חלקים".

על פי גישה זו, אין לבורר סמכות ליתן צווים זמניים שכן הם לא מופיעים בסעיף י"ז וכן כיוון שבכל מקרה לצו זמני שיתן הבורר אין תוקף לכשעצמו אלא צריך לפנות לבית המשפט להפעיל את סמכותו לפי סעיף 16(א)(5) לחוק כדי להמציא את הצווים בעצמם - הוא לא יכול לאשרם כפי שהוא מאשר פסק בורר. לכן, זה לא הגיוני שבורר יתן צו זמני אם במילא צריך לפנות לבית המשפט ליישומו.

המלומדת אוטולנגי ז"ל בספרה בוררות דין ונוהל מסכמת, כי יש לבחון כל מקרה לנסיבותיו- ייתכנו מקרים שבהם ניתן יהיה להקנות לבורר סמכות ליתן סעדים זמניים, וייתכנו מקרים שבהם הסמכות הייחודית לכך תוקנה לבית המשפט. לשיטת אוטולנגי, ההבחנה בין מקרה למקרה תיערך, בין היתר, בהתאם למהות הגורם שכלפיו מופנה הצו הזמני (אחד הצדדים לבוררות או צד ג'), וכן בהתאם לאפשרויות הביצוע והאכיפה של הצו (אמצעים "פנימיים" של הבורר או אמצעים "חיצוניים").

משכך, ניתן לסכם ולומר כי חשוב ליתן את הדעת לסוגיית סמכות הבורר לפסיקת סעדים זמניים עוד במועד ניסוח סעיף הבוררות שבהסכם. כאשר אנו מצויים כבר בשלב בו מיישמים את סעיף הבוררות כיום, בהעדר קביעה מפורשת תבחן הסוגייה בהתאם לנסיבות המקרה הפרטני.

אין זו חוות דעת שמותר לפעול על פיה וחובה להתייעץ פרטנית קודם לשימוש בה באופן כלשהו.