כמה קל "להאשים" את הפרעת הקשב וריכוז, את ההיפראקטיביות ושאר ההפרעות המאובחנות למיניהן. פתאום יש הצדקה ולגיטימציה להתנהגות החריגה של הילדים.
אלימות, חוסר שקט, התפרצויות זעם, מאבקי כוח, עצבנות, מתח, שליטה וכעס הם לעיתים חלק מרכזי בהתנהלות של הורים לילדים מאובחנים.
נכון, יש בעיה וצריך להתמודד איתה. אבל האם הקושי המאובחן "יכתיב" לנו, ההורים, את הדרך להתמודד או אולי אם נדע להגיב לו נכון, לא יהיה (כמעט) קושי?
זיהוי הקושי ודרכי ההתמודדות:
1. הילד מגיב באלימות = אין גבולות בבית.
אלימות היא גבול שאסור לחצות! אין לגיטימציה והתגובות כלפיה צריכות להיות חמורות. בבית שהגבול חד משמעי, עקבי, אסרטיבי ומתנהל לאורך זמן כאשר הילד יודע מראש את התוצאה להתנהגות האלימה, היא נעלמת כליל – גם אם הילד היפראקטיבי !
2. חוסר שקט = לחץ, פחד מכישלון ומהתמודדות.
משהו מציק. תחושת לחץ ואי נוחות. כשמבינים ממה נובע הלחץ (מבחן, שיעורי בית, מצב חברתי) ומרפים מעט, מבלי לבקר או להעיר בתדירות גבוהה, מגיעה רגיעה – גם אם יש הפרעת קשב !
3. התפרצויות זעם = דימוי וביטחון עצמי נמוך.
עבודה על דימוי עצמי היא מנת חלקם של ההורים בלבד. אין אדם שמכיר את הילד ויכול לעשות זאת טוב יותר. התייחסות חיובית להתנהגות כאשר הילד אינו מגיב בהתפרצות, ילמדו אותו להגיב אחרת ובהתאם להרגיש ביטחון ביכולותיו – למרות הקושי בריכוז!
4. מאבקי כוח ושליטה = רצון בהקשבה ואמפטיה.
השאלה על מה נאבקים ולמה? האם כל מאבק הוא חשוב או שאולי (בדברים מסוימים) ניתן לתת לילד את האפשרות להחליט? הקשבה לרצונות והבנה לתחושות מונעים מאבקים מ י ו ת ר י ם – בגלל ההיפראקטיביות !
5. כעסים ומתחים = ביקורת וציפיות גבוהות.
ילד שחש שהוא אינו עומד בציפיות ושכל התנהלות שלו גוררת אחריה ביקורת והערות, מגיב בכעס עד כדי ויתור מעשיה (וזה לא עצלנות). גם ככה קשה. חשוב להתאים את הציפיות ליכולות ואת הביקורת להשאיר לאחרים. לא רק שלא מועיל אלא מאוד מזיק – לכולם !
לסיכום- התנהלות נכונה ותגובות מתאימות ישנו את ההתייחסות ל"הפרעה". ואולי בעצם ה"הפרעה" היא שלנו ולא של הילד?
רחל לוי- מנכ"ל "משפחה פלוס", המרכז לייעוץ זוגי ומשפחתי, סדנאות, הדרכות, הרצאות וגישור
