ערי מקלט
לאחר שנפרדנו מפרשת "ראה", שבה מצאנו שפע של מצוות שבין אדם לחברו, שהמכנה המשותף להן הוא ההטבה עם הזולת, נערוך סקירה קצרה על החסד בפרשת "שופטים".
כידוע התורה כולה חסד. אין לך פרשה בתורה, שלא נזכר בה לפחות עניין אחד של חסד. בפרשת "שופטים" נעסוק בהיבט של ערי המקלט.
"שלוש ערים תכין לך בתוך ארצך אשר ה' א-לוהיך נותן לך לרשתה. תכין לך הדרך ושילשת את גבול ארצך אשר ינחילך ה' א-לוהיך והיה לנוס שמה כל רוצח". זוהי הפתיחה לדין ערי המקלט.
בזמנם, כאשר המשפט היה מתנהל על פי דין תורה, לא היה קיים עונש "מאסר". כאשר התורה ביקשה להעניש את החוטא, כל מטרת הענישה הייתה לכפר על החטא. כאשר אדם רצח במזיד ונראה על ידי שני עדים, שהתרו בו, עונשו היה מיתה בידי אדם. אולם מה דינו של מי שהרג בשוגג? אם נשים לב לפסוקים שלעיל, נמצא, שהתורה קוראת לו "רוצח". מדוע? הרי הוא לא רצח בכוונה תחילה! כיצד אפשר לשפוט אותו על רצח? אלא כאן התורה מלמדת אותנו מושג חשוב: גם הריגה בשוגג היא מעין סוג של רצח. חיי אדם אינם הפקר! בלשון ימינו אםפשר לומר" תאונות דרכים אינן קורות אלא נגרמות. מי, שאיננו מקפיד על חוקי התנועה ועקב כך גרם לתאונה, שבה נהרגו בני אדם, הריהו רוצח!
אם כן, מה דינו של "רוצח" בשוגג? עליו לנוס אל אחת מערי המקלט כדי להינצל מאימתו של גואל הדם. אומנם גואל הדם איננו מצווה להרוג את הרוצח אבל אם עשה כן, יהיה פטור מעונש. מדוע? כי לכאורה הרוצח בשוגג היה בן מוות כמו כל רוצח אחר. רק התורה חסה עליו ואפשרה לו לנוס אל אחת מערי המקלט ולהינצל מידו של גואל הדם.
עונש הגלות לא היה תחליף לעונש המאסר של היום. מי שגלה לעיר המקלט, רשאי היה להסתובב בה באופן חופשי ללא הגבלה אבל אך ורק בתחומה ולא מחוצה לה. רק שם אסור היה לגואל הדם להרוג את הרוצח. העונש לא היה אישי בלבד אלא קבוצתי. "תלמיד שגלה, מגלין רבו עמו". מהי אשמתו של הרב, שגם הוא נתחייב "גלות"? באמת לא כן הדבר. שום גואל דם לא מאיים על הרב ולכן הרב רשאי להיכנס ולצאת מעיר המקלט בכל עת ללא הגבלה. ההגבלה היחידה, שאנו מטילים על הרב, היא הגבלה רוחנית. הרב חייב לדאוג לרוצח, שלא יתבטל מלימודו. ובכל זאת במה "אשם" הרב, שעליו לנסוע למרחק כדי ללמד את התלמיד? משום שהיה עליו ללמד את התלמיד הלכות זהירות בדיני נפשות (ובלשון ימינו: בתאונות דרכים). מכאן רואים אנו, שעל כתפי הרב רובצת אחריות כבדה, שאם תלמידו יחטא, האחריות תהיה רובצת גם לפתחו של הרב.
"הרב שגלה, מגלין ישיבתו עמו" (מסכת "מכות"). לא מוגזם?! במה אשמה הישיבה? אלא שוב מגלה לנו התורה את מידת האחריות הקולקטיבית. בדיוק כפי שהרב אחראי כלפי תלמידיו, כך אחראים תלמידיו כלפי הרב. אולי לא נהגו בו בכבוד הראוי. אולי לא למדו כפי שצריכים היו ללמוד, בעצם אין מושג כזה "אחריות אישית". כאשר אדם חוטא, כל סביבתו אחראית כלפיו, ואילו כאשר אדם גדול חוטא, כל תלמידיו נושאים באחריות כלפיו.
הישיבה בעיר המקלט היא "עד מות הכהן הגדול", שהיה בתפקידו בעת האירוע. "אשמתו" של הכהן איננה צריכה ראייה. כהן גדול איננו תפקיד של כבוד או של שררה בלבד. כהן גדול נושא באחריות לכל העם שבדורו. הכהן הגדול, שהיה נכנס "לפני ולפנים" ביום הכיפורים, צריך היה להתפלל בעד כל העם, שלא יחטא, ואף לא בשגגה. תפילתו של הכהן הגדול, אם נעשתה בכוונה תמימה מכל הלב, אמורה הייתה להשפיע לטובה על כל בני הדור. אם בכל זאת אירע אסון, אזיי האחריות רובצת גם לפתחו. אומנם הכהן לא היה גולה עם הרוצח, שהרי עליו היה לעבוד בבית המקדש, אך למרות זאת מתאר התלמוד, שאמותיהם של הכוהנים היו מביאות לאחיהם הגולים מים ומזון, כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו. מכאן משמע, שהגולים היו מייחלים בסתר ליבם למותם של הכוהנים הגדולים, כדי שיוכלו להשתחרר מגלותם. אמותיהם של הכוהנים צריכות היו לדאוג לגולים, שלא יוסיפו חטא על פשע.
מכאן רואים אנו, שגם כאשר האדם חוטא ועליו לשאת בעונש, התורה מצווה לעשות הכל כדי להקל על חייו. "מגלין רבו עמו" ו"מגלין ישיבתו עמו" אינם רק מושגים של תורה וישיבה אלא אלה נוספים על כל הצרכים הבסיסיים, שצריך היה לספק לגולים בערי המקלט.
