שפע אוכל 

יום הזכרון לשואה ולגבורה מעלה בי מחשבות לגבי כל אותם אנשים שעברו את התופת הזו.
מרגישה שחשוב לי לספר לבתי קצת ממה שהיה שם, שהרי אוטוטו ייעלם הדור הזה ולא יהיה מי שיספר ויזכור...
ניסיתי להתמקד בסיפורים פשוטים יומיומיים מהחיים, כי בכ"ז ילדה בת 5 לא צריכה ולא יכולה לתפוס את הזוועות שהיו שם (האמת, גם לי קשה ממש להבין מה שהיה שם, זה נראה כ"כ לא אפשרי...).
אז מצאתי עצמי מספרת לה על אוכל- על כך שלא היה מה לאכול, על כך שהיו צריכים לחפש בפחי זבל ואפילו לגנוב אוכל. תוך כדי כך ניקיתי את השולחן משאריות ארוחת הערב של אתמול, וזרקתי לחתולים ולכלב שאריות של לחמניות והסברתי לה שהנה, השאריות האלה...הן היו ממש אוצר עבור האנשים בשואה, עבור ילדים בגילה...
דיברנו על ילדים שהתגנבו החוצה מהגטו, כי היו קטנים ויכלו ללכת ולחפש אוכל. על הסיכונים שהם לקחו, על הנעליים הגדולות שנעלו אם בכלל הצליחו למצוא נעליים, על אכילת קליפות תפוחי אדמה מרוב שלא היה מה.
ואני ככה חושבת לי על תרבות השפע שאנחנו חיים בה. באמת שפע, אמיתי!
לא בציניות, או בהאשמה, באמת יש לנו שפע!
זה דיי מדהים, אותי לפחות.
הכנתי לה אוכל לארוחת הבוקר בגן. בד"כ אני מכינה לה 2 חצאי פיתות (מקמח מלא, נו, בטח... - ) עם כל מיני. היום, במקרה לא היו פיתות והיו לחמניות. נו, איך עוברים את המהמורה הזו? 'אבל אני רוצה פיתה', 'טוב, מותק, אין היום. יש לחמניה' וגם כאן עזר השיקוף מהשואה. לא ממקום של 'זה מה יש, תסתדרי', או 'תגידי תודה שיש לך מה לאכול' או 'יש ילדים רעבים בעולם' וכל הדיבורים הללו. דיברנו באמת ממקום של תראי איזה חיים מדהימים יש לנו, יש לך. בהם את יכולה לבחור בין הלחמניה לפיתה. שאת יכולה לבחור מה לשים בפיתה.
אז נכון, זה לא רק אז לפני 60 שנה, זה גם היום ובטח ממש ממש קרוב אלינו. משפחות וילדים שאין להם את הבחירה, שאין להם כ"כ הרבה אם בכלל. אני לא מתעלמת מכך. רק שבקונטקסט של יום השואה זה מקבל מימד אחר.

ובכלל אני חושבת על מדיניות אגירת המזון שנוקטים בה הרבה ניצולי שואה. אולי כדי לכפר על תחושת המחסור, אולי כדי שלא להרגיש אותה יותר לעולמים.
מי שלא עבר את זה באמת לא יוכל להבין מהיכן זה מגיע.

אני מודה לאלוהים שבחרתי להיוולד בתקופה הזו, כאן ועכשיו, בתקופת שפע, בתקופה של יש.
מי ייתן ולא יהיו עוד אנשים מקופחים, היודעים מחסור, אי צדק, השפלה, רדיפות ואלימות.
אמן!