בדיוק שבוע עבר מאז התנפצה ברעש גדול פרשת ארד-גלנט אל סדר היום הציבורי. האם השבוע הזה, זמן רב במונחים של חשיפת סיפור סנסציוני מהסוג הזה בדמוקרטיות מערביות מתוקנות, קידם במשהו את הבנת העניין?
האם החשיפה של "אולפן שישי" , פורמט מגזיני הקרוב יותר לבידור מאשר לעיתונות, תרמה במשהו ליצירת שינוי בטווח המיידי או הארוך בכל הקשור ליחסים המושחתים הסמויים מן העין בצמרת המדינה, כפי שעלו מן המסמך? האם המשטרה לוקחת בחשבון שגם היא חלק מספין מחושב?
התשובה להכל היא – לא. מדוע בעצם?
1. אמנון אברמוביץ, חושף הפרשה, התחיל לפקפק במסגור של הסיפור שלו עצמו כבר ביום למחרת, ובכך הטה את העיסוק להיבטים הלא חשובים של הפרשה, לאלה שבשוליה הלא מהותיים – השאלה האם זה מסמך מזויף או אותנטי.
2. הטיית הסיפור באופן מכוון לכיוון של "זיוף או תעלול", יצרה ספין חדש שהפך את העיתונאים למשרתי האינטרס של שני הצדדים – גם של מזמין הייעוץ למהלך האסטרטגי של מינוי הרמטכ"ל וגם של זה המקבל אותו.
3. הפניית הסיפור אל המשטרה נועדה קודם כל להסיט את סדר היום אל כיוון נוח יותר למעורבים, כי המשטרה לא תצליח לעלות על המסלול שעשה המסמך – הן בגרסתו המקורית או המבושלת לשידור – לאחר שהסתובב בין עיתונאים ומקורות שבועיים וחצי לפני הפרסום וגם מרגע הפרסום ועד להגשת התלונה.
4. אל שני הצדדים האלה – המזמין והמקבל – מצטרפת גם ההתעקשות של ערוץ 2 שלא למסור את המסמך למשטרה לצורך בדיקת האותנטיות, ובכך הופכת גם אותו לצד אינטרסנטי – ולאו דווקא במובן הערכי כפי שהוא בוחר להציג זאת.
5. כדאי לצרכן התקשורת תמיד לזכור שמעל כל המלים הגבוהות בדבר חשיבות חיסיון מקורות, או לחילופין האיומים כי היעדר חיסיון הוא סופה של העיתונות, תמיד מתנוסס בלון שבו יש אמת אחרת שלא נאמרת: עיתונאים בישראל דווקא כן מרבים לחשוף את המקורות שלהם ומקרים של אי חשיפה מחפים בדרך כלל על פרקטיקות מקצועיות בעייתיות.
6. ואל פחד: לא אברמוביץ' ולא רוני דניאל צפויים לשבת בכלא בגלל סירוב שלהם לחשוף את המקור למסמך גלנט. אם זה יגיע לעימות – תתבשל עסקה (כבר יש תקדימים ולא מהזמן הרחוק). אנחנו עדיין לא מעצמת עיתונות כמו בריטניה או ארצות הברית. אצלנו בשום דבר לא הולכים עד הסוף.
7. ועוד משהו שבגינו לא צריך להיבהל: שלא כמו במקרה הבריטי – פרשת התאבדותו של המדען ד"ר דייויד קלי שהואשם בהדלפת חומרי מודיעין ל- BBC, הרי ש"המקור הסולידי והאמין מזה שלושה עשורים" שמסר את מסמך גלנט לא הולך להתאבד. מי שמודאג יותר זה אמנון אברמוביץ'. כשיוקרה אישית מקצועית עומדת על הכף אז מתגמדים השיקולים האחרים.
8. ושלא יהלכו עלינו אימים: זרם המקורות לא יתדלדל אם יוסגר המקור בעקבות מסירת המסמך. הסיבות והמוטיבציות להדלפות הן רבות ומגוונות – במחקר מוכרות לפחות ארבע – והן לא ייפסקו לעולם. מקרה ליאורה גלט ברקוביץ' יכול להוכיח את זה על נקלה. הרי דווקא אל ערוץ 2 הופנו החצים כמי שחשף אותה בפרשת ההלוואה של סיריל קרן לאריאל שרון – ולא נראה שבגלל זה יבש מעין ההדלפות לעיתונאי ערוץ 2.
9. לסיכום,
א. הקערה התהפכה על פיה והנאשמים לכאורה הפכו להיות הקורבן
ב. הטיית העיסוק מהמהות לעבר שיח עיתונאי פנימי מקלה על מי שהיו אמורים לדאוג בעקבות הפרסום
ג. הדרך שבה מטפלים ארגוני התקשורת בסיפור היא או של חברי איגוד מקצועי ששומרים על האינטרס של החברים במקום על זכויות הציבור, או כצופים מהיציע בהצגה טובה או רעה (כל אחד מנקודת מבטו וערוץ 10 המתחרה, לצורך העניין, הוא הדוגמה הכי מטרידה) ולא כעיתונאים חוקרים.
ומה שהכי עצוב בסיפור הוא שהציבור, בסופו של דבר, יוצא המפסיד הגדול.
ד"ר אורית גלילי - צוקר, מרצה, מתמחה בקשר בין פוליטיקה ומדיה
