יום הזיכרון קרב ובא, וככל שעוברות השנים כך גם גדל מעגל האנשים המתאבלים על מות יקיריהם במלחמות ישראל ובפעולות צבאיות הרבות והשונות שמתרגשות עלינו. רבות נכתב ועוד ייכתב, וראוי שייכתב (וראוי שנדע ונבין ונדע להתייחס כראוי) על המשפחות המתאבלות: ההורים השכולים על ילדיהם, הנשים על בעליהן, הילדים על אבותיהם, האחים והאחיות השכולים.
בכתיבתי כאן אני רוצה לייחד מקום לסבים ולסבתות אשר איבדו נכד באחת מהמלחמות או הפעולות הצבאיות.
בחרתי להתייחס אליהם, כי איננו שומעים כמעט את הביטו "סב שכול" או "סבתא שכולה" וזה מעיד על כל שאין מקום 'מוגדר' בשכול לאנשים אלו במדינת ישראל.
חוסר הגדרה כזו באשר לסבים ולסבתות, מביא לבלבול באשר לציפיות המשפחתיות והחברתיות מהם, באשר לתפקידם ולאופן התנהלותם באבל המשפחתי ובימי זיכרון, פרטיים ולאומיים. בעיני זהו סוג של אבל סמוי.
הסבים והסבתות שהם, מכל דורות המשפחה, הקרובים ביותר אל מותם שלהם, להם חשוב ביותר תפקיד הנכדים בהמשכיות השושלת המשפחתית ובהנצחת המשפחה: כשנכד נהרג, הרי זו פגיעה אנושה בהמשכיות ובהנצחת השושלת המשפחתית, גם כאשר נמצאים וישנם נכדים ונכדות נוספים.
האבל הוא כפול: גם הצער העמוק על איבוד הנכד, וגם כאבם של הוריו/בניהם של הסבים והסבתות, מהווה מטען מכאיב בפני עצמו.
סב, שנכדו נהרג במלחמת לבנון השנייה, ביטא את כאבו באוזני, בין היתר באומרו כך:
"שכך תיפגע המשפחה? לא דמיינתי בחלומות הגרועים ביותר שכך יפגעו במשפחה שלי".
התחושה הקשה של אותו סב התעצמה אל מול העובדה שאין לו מקום בו יכול לפרוק את רגשותיו, למרות ש"כולם מבינים אותי, אין מי שמבין אותי. לא בגלל שאין אנשים מבינים סביבי, אלא משום שאני לא יכול לדבר איתם על זה, על הכאב העצום שלי".
יש לזכור כי בתפיסת כולם האבלים הראשונים הם הורים של ההרוג.
הסב, אינו יכול לדרוש לעצמו את הבכורה על אבל זה. וכל התמיכה והאמפטיה שאפשריים בכלל, ניתנים, קודם כל להורים, אח"כ לאחים ולאחיות.
הורים אלו אינם נמצאים במצב בו הם יכולים לתמוך בסבא, הם עסוקים בתחושותיהם הכבדות שלהם, והאבל של הסבא אף מכביד עליהם. כמו כן אין הם רוצים "להכאיב לו יותר משכבר כואב לו".
כאילו אין מקום בכלל לכאב ולאבל של הסב הזה, והוא בכלל התלבט אם יש מקום לגיטימי לאבל שלו מול ההורים הדואבים.
הקושי לראות את בתו כהורה שכול, חזק ביותר. "שהרי אני תמיד רציתי וייחלתי לילדים שלי שיהיו מאושרים, באמת לא יותר. ועכשיו אין בכלל אופציה לחשוב על אושר. וכשאני רואה אותה, מתה מבפנים ומבחוץ, אני מת- מהלך.
והכי הורג אותי, שאני ביכולתי לעזור, להקל עליה, ולו אף במעט".
הדברים הללו מאשרים לנו את חוסר הלגיטימיות שאדם זה נותן לרגשותיו האבלים
הוא מדבר על ההתרחקות שחלה בינו לבין בתו ובעלה בגלל האבל. מבין שהיא לא יכולה לתמוך בו וכי היא עסוקה ברגשותיה ובהתמודדות שלה עצמה, מצד שני חש דחוק אל הפינה.
אספקט נוסף ביחסים הבין דוריים הוא הקשר בינו לבין הנכדים האחרים.
"נכון" אמר לי, "שישנם עוד נכדים, ולא אחד ולא שניים, יותר. אבל פתאום 'הוא' הפך להיות הנכד החשוב ביותר. הוא היה תמיד חשוב, אולם באותו מקום בלב כמו הנכדים האחרים. עכשיו כשהוא כבר איננו, הוא במקום ראשון".
הוא גם מתלבט אם לדבר עם הנכדים האחרים אל אחיהם/בן דודם שנהרג, כי אינו יודע מה מצבם הנפשי בהקשר זה. "הם נראים בסדר, מתפקדים בשיגרה, אבל אני לא יודע אם להזכיר אותו באוזניהם או לא. אני לא רוצה שהם ירחמו עלי, הם יודעים שאני מאוד עצוב, הם גם רואים את זה עלי. הם מאוד משתדלים להתקשר אלי הרבה במשך השבוע. הם נהדרים. הם יודעים שאני לא עסוק כמעט בכלום (האיש אשר דבריו מצוטטים פה הוא פנסיונר), אין לי עיסוק קבוע ומתמשך אשר יעזור לי להסיח את דעתי ורגשותיי מהאבל."
שתקופה של פנסיה אינה מטיבה עם אנשים המתאבלים על הרג נכדם.
אין ספק שהמקום המיוחד של הסבים והסבתות בהקשר של אבל על הרג נכד דורש התייחסות מיוחדת מאנשי מקצוע טיפוליים:
ברמת המחקר: להבין איזה תכנים מרכיבים את האבל הנ"ל עבור האדם הפרטי, ואיזה תפקיד לוקחת החברה ונותנת החברה לדור הסבים והסבתות.
ברמת הטיפול: לעודד להגיע לקבוצות תמיכה שיוקמו עבור אנשים
שעברו את אותה חוויה מטלטלת, ע"מ ליצור להם לגיטימציה לאבל, מקום וסטטוס ברור, גם בעיני עצמם, גם בעיני המשפחה שלהם וגם בעיני החברה כולה. וכמובן כמובן - ונטילציה ושיתוף אחרים, מתן במה לאנשים אלו, שיספרו וישתפו אחרים בסיפור שלהם.
ריקי רדלוס - מטפלת זוגית ומשפחתית, מוסמכת ע"י האגודה לטיפול משפחתי. עובדת בתחנה לייעוץ נישואין של עירית פ"ת ובקליניקה פרטית
