לצאת מהסימביוזה ולהישאר קרוב 

ענת באה לטיפול עם רונן בן ה-5 ומספרת עליו שהוא "ילד מקסים, רגיש, חכם, רק אינו מוכן לתת לה לזוז ממנו".

 יפעת ורוני מספרים שכל פעם אחרי שבת יקיר אינו מוכן לחזור לגן. הקושי עם הגן החל בתחילת השנה. חודש ישבה יפעת עם יקיר בגן ולא יכלה לצאת לעבודה. המצב השתפר, אך עדין אחרי שבת ובמיוחד לאחר חג, הוא עושה להם "גיהינום".

? מהו סוד "הריקוד" הזוגי בין ילד לאמו?

 ? מה אומר קשר צמוד צמוד שכזה, אשר יכול להפריע בתפקוד היומיומי, הן של הילד והן של ההורה המטפל בו?

? איך מתפתח קשר שכזה, קשר סימביוטי וכיצד אפשר להתייחס איליו, מבלי לפגוע בקרבה בין ההורה והילד?

 השלב הסימביוטי ביחסי אם ילד הוא שלב הכרחי מרגע הולדת התינוק. התינוק הנולד, הינו חסר ישע לחלוטין ותלוי באופן מוחלט באם (או דמות אחרת המטפלת בו). כל משאלותיו וצרכיו מקבלים מענה על ידי המטפל בו. אוכל, ניקיון, בטחון, נינוחות .

התינוק למד במשך הזמן שאינו לבד. יש מי שדואג לו. לעתים אף אינו נזקק "לסמן" את הצורך. הוא מקבל הזנה לפני שבוכה, מחליפים לו בגד רטוב לפני שחש אי נוחות , או לחילופין, רק יצייץ כאשר מציק לו דבר כלשהו, ומיד יענו לצרכיו.

האם והתינוק - יחידה אחת המתפקדת באופן מושלם. ההיפרדות והמעבר לשלב התפתחותי מתקדם נעשית כבר בשנה הראשונה.

ככל שהילד "תופש" עצמאות פיזית רבה יותר, כך הנפרדות שלו מההורה מתפתחת. ככל שהוא יכול להתנועע ביתר חפשיות, כך הוא יכול להתרחק פיזית מהוריו ולהיפרד מהם יותר ויותר.

ההיפרדות נעשית לא רק באופן פיזי, אלא גם באופן מנטאלי, רגשי ופסיכולוגי. על פי אריקסון בשנה הראשונה לחייו, רוכש התינוק אמון בסיסי בעצמו ובסביבתו. כאשר האם נענית לצרכיו באופן הנדרש על ידו, התינוק רוכש בטחון, הוא לומד שיש לו על מי לסמוך ומרשה לאמו לצאת מטווח ראייתו. תוך כדי הפנמת נוכחותה והידיעה, דרך ההתנסות החיובית שחווה, שאינו צריך לדאוג או לפחד, כי יש מי שדואג לו.

 ההבחנה של התינוק בינו לבין סביבתו, בין "העצמי/ האני" לבין "האחר". למעשה מתחילה את תהליך ההיפרדות. תהליך ההיפרדות נעשה באופן הדדי. הן על ידי התינוק /ילד והן על ידי ההורה המטפל. על מנת ששלב התפתחותי זה יעבור בהצלחה, צריכה האם (או המטפל העיקרי של התינוק), להיות "טובה דיה" . "אימא טובה דיה" מבינה כיצד לספק את צרכי התינוק , ובו זמנית, לשחררו על מנת שיוכל לצמוח , לגדול ולפתח את "האני העצמאי". את הנפרדות. המושג "אמא טובה דייה" הוטבע על ידי וויניקוט אשר ראה את אחד התפקידים המרכזיים של האם לסייע בידי ילדה לפתח יכולת הסתגלות טובה לסביבה, על ידי כך שהוא מתפתח כיצור עצמאי, בעל בטחון הן בעצמו והן בסביבתו.

לא פעם קורה שהתינוק "מוכן" להיפרד, וההורה אינו מוכן לעשות תהליך זה .

כשהורה או כאשר תינוק אינו יכול לעשות את ההיפרדות בפועל באופן יעיל, נוצרת סימביוזה בין ההורה (הורים) והתינוק/ ילד. בחלק גדול מאוד מהמקרים בהם נוצרים יחסים סימביוטיים בין ההורה והילד, ההורה הוא הגורם שאינו מאפשר את ההיפרדות. הסיבות לכך טמונות בעברו והתנסותו המוקדמת של ההורה, אשר יצרו אצלו קושי בפרידה, חרדות, פחדים, יחסי תלות ודאגת יתר. (קרוב לודאי שהוא עצמו לא עשה טוב את תהליך ההיפרדות שלו.

 הילד קולט את חרדת ההורה ומתנהג בהתאם לציפיות הלא מודעות שלו. ההורה הדאגן יוצר ילד תלותי, ילד שאינו מסוגל לומר לאמו "שלום", כאשר הוא הולך לגן/ בית ספר. ילד אשר אינו הולך לישון בנחת, ותהליך השינה נהיה תהליך מתיש ומתסכל. (5 פעמים צריך פיפי/ שתייה/ נשיקה/ לכסות אותו וכד'), ילד אשר מאוחר יותר יטלפן לאמו 20 פעם ביום לעבודה (והיא כמובן תשתגע מכך). ההורה מתעצבן וחש חוסר אונים מתלותיות זו, ומאידך, הוא חווה את ילדו כילד אוהב הזקוק לו ורוצה את קרבתו (הדבר נותן מענה לצרכי ההורים הלא מודעים).

 גם מילים יכולות לחזק קשר סימביוטי. אנו שומעים הורים האומרים לילדם הקטן משפטים כמו:" אנחנו רעבים עכשיו/ קר לנו, נכון? אנחנו רוצים הביתה" וכו' וכו' (דבור בשפת רבים. למעשה ההורים אינם מפרידים בין צרכיו, רצונותיו, רגשותיו של הילד לבין צרכיהם שלהם. הם חווים אותו דרך הצרכים, המחשבות והרצונות שלהם, ומתנהגים איליו בהתאם).

 יחסי הורה ילד הם כמו ריקוד בשניים. אם ההורה מוביל את היחסים ברגישות ובהבנה לבן זוגו הצעיר, הוא מלמד אותו את הצעדים הנכונים ואת הקצב הנכון, שניהם ייהנו מהזוגיות הזו.

•  אז מה עושים?
• איך הופכים את הריקוד הזוגי בין הורה לילדו ממלחמת התשה להנאה צרופה?
•  איך "נפרדים מהסימביוזה"?

 1. משתמשים בשפה ברורה ומובחנת. - כאשר קר לי אין זה אומר שקר לילדי. על ההורה לברר עם הילד כיצד הוא מרגיש, מה הוא חושב, ולא להניח שהילד מרגיש וחושב כמוהו.

 2. בונים במשותף עם הילד "טכס פרידה". – כאשר קיים קושי יומיומי להיפרד בכניסה לגן או לבית הספר, כדאי לקיים "טכס" אשר מבטא את התהליך הזה, הן עבור הילד והן עבור ההורה. אפשר להתנשק באופן מסוים (רק לפרידה הזו), לומר משפטים מסוימים הקשורים לאהבה ולקשר (להמציא משהו בחרוזים שהילד וההורה אומרים זה לזה), לקחת/לתת חפץ לשמירה ועוד, כיד הדמיון הטובה. אם בונים את התהליך ביחד עם הילד ועושים אתו "חוזה" שהטקס הזה פירושו הליכה לגן, ולא מותרים, קרוב לודאי שתהיה הפנמה טובה לתהליך הזה והקשיים בפרידה ילכו ויעלמו. כנ"ל אפשר לעשות לקראת שינה וכו'.

 3. מתנהלים בהתמדה ובעקביות - -אין חזרה לאחור - חשוב לזכור, מרגע בנית התהליך והחלטה על קיומו, אין חוזרים לדפוסים קודמים. אסור לוותר! למשל אחרי שהולכים לישון, אם הילד ממשיך לילל ולקרוא, ניגשים איליו עם משפט אחד קצר, פעם פעמיים, כמו: "אמרנו לילה טוב וזהו". יותר לא נענים לקריאותיו!

לאחר מספר ימים של עקביות והתמדה, ילמד הילד להרפות מהתנהגותו הקודמת ויסגל לעצמו את ההתנהגות החדשה.

 על ההורה להיות מאוד עקבי, נחרץ וברור בכוונותיו ודרישותיו, אחרת ההתנהגות הלא רצויה לא תיכחד. רחמים עצבנות ואי בטחון של ההורה, מכשילים את התהליך החינוכי הזה. וכאן, כפי שאמרתי קודם, הבעיה היא של ההורה לא פחות מאשר של הילד.

 איה שמידט M.A

מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת