התנגדות להגשת ראיות 

1.     פרוצדורת ההתנגדות הינה שצד המתנגד להגשת אמצעי הוכחה כראיה חייב להתנגד למהלך. במידה ויריבו אינו מוותר על הגשת אמצעי ההוכחה מכריע ביה"מש בהתנגדות לאחר ששמע את נימוקי ההתנגדות ואת הצד המבקש להגיש את הראיה.

2.     כלל היסוד במשפט אזרחי הינו כי בהעדר התנגדות של הצד שכנגד יתקבלו אמצעי ההוכחה אף אם הדבר אסור בהתאם לדיני הראיות. ההלכה בסוגיית ההתנגדות נקבעה בענין ע"א 373/54 אהרונסט נ. נוימן פ"ד 1140, 1121, בזו הלשון:

"כל העילות לפסילת הראיה אך נותנות במשפט האזרחי, בדרך כלל, ברירה בידי בעל הדין; רצה – יתנגד והשופט יפסול את הראיה; רצה – לא יתנגד, והראיה כשרה לכל דבר. אם הסכים בעל דין להגשת ראיה פסולה, לא כל שכן שאינו יכול להלין בשלב הערעור, ואין לו אלא להלין אלא על עצמו. "

בענין ע"א 61/84 ביאזי נ. לוי פ"ד מב (1) 446, 462 מצוטטים דברים ממצים בסוגית ההתנגדות להגשת ראיות:

"ראיה שלא התנגדו לה בזמן הגשתה, נעשית כשרה לכל דבר; משמע, בעל דין חייב להתנגד לקבלת הראיה עת הוגשה;

לא התנגד, נחשב הוא כמוותר ומסכים, ואינו יכול לעורר את ההתנגדות בשלב מאוחר יותר".

3.     יודגש כי מועד ההתנגדות הינו במהלך הדיון עצמו ולרוב אין צורך להקדים ולהגיש בקשה בכתב בנוגע להתנגדות; כך למשל, כאשר מוגשים תצהירי עדות ראשית המכילים עדות שמיעה - מועד ההתנגדות המקובל הינו לפני תחילתה של החקירה הנגדית.

4.     ת' 165 לתקנות סד"א קובעת פרוצדורה ברורה לעניין הליך ההתנגדות לשאלות המוצגות לעדים:

"היתה התנגדות לשאלה שהוצגה לעד, יציין המתנגד את נימוקי התנגדותו ובעל הדין המבקש להציג את השאלה ישיב להתנגדות; בית המשפט יחליט בדבר קבילותה של השאלה והוא רשאי על דעתו עצמו, וחייב אם ביקש זאת אחד מבעלי הדין, לרשום את השאלה ואת ההחלטה וכן את נימוקיהם של בעלי הדין בענין זה."

ניתן לראות באמור בתקנה זו הנחיה כללית בכל הנוגע לפרוצדורה הדרושה בהתנגדות להגשת ראיות וזאת גם מקום שאין המדובר בהתנגדות לשאלה שהוצגה לעד.

5.     ההליך הפרוצדורלי של העלאת התנגדות להגשתו של אמצעי הוכחה הינו בעל חשיבות מכרעת. אין להקל ראש בענין זה ומוטלת על בעל הדין חובה להתנגד להגשת אמצעי הוכחה בכל מצב בו נדמה כי אין לקבל את אמצעי ההוכחה כראיה בהתאם לדיני הראיות. בענין זה קולעים דבריו של Murphy: " An objection should always be made to what appears to be the wrongful admission or exclusion of evidence ".[עמ' 22] העדרה של התנגדות עלולה לחסום בעל דין מלטעון בשלב מאוחר כי אינו מסכים להגשת אמצעי ההוכחה כראיה.

6.     העדר התנגדות להגשת אמצעי הוכחה אינה מקנה כשלעצמה ערך ראייתי לאמצעי ההוכחה. צד בהליך יכול להסכים להגשתו של אמצעי הוכחה כראיה, אך אין בכך כדי לגרוע מזכותו להביא ראיות לסתור ו/או לטעון כנגד אמיתות תוכנה של הראיה ו/או לטעון כנגד מהימנות הראיה. בענין זה ממצים הדברים אשר נקבעו בענין ע"א 4452/99 (חי)  בן שמחון נ. מינהל מקרקעי ישראל  דינים מחוזי, כרך לב (6), 970, בזו הלשון :

"אין ללמוד מהעדר התנגדות להצגת מע/2, הסכמה מצד המשיב לתוכנו של המוצג. העדר ההתנגדות משמעה ויתור על טענת חוסר קבילות של המסמך, ולא ויתור על טענת המשיב לגוף המחלוקת, שהרי עמדתו של המשיב היתה ברורה משך כל ההליך."

7.     בעל דין המעונין לערער על החלטת ביהמ"ש בהתנגדות חייב לבקש את רישום ההחלטה בפרוטוקול. בעל הדין רשאי לערער ברשות על ההחלטה כהחלטת ביניים, או בזכות במסגרת ערעור על פסה"ד כולו. ראה בענין זה את חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984. החלטת בעל הדין בנוגע למועד הערעור, ראוי שתיגזר בהתאם לחשיבות הראיה להמשך ההליך, קרי האם המדובר בראיה מכרעת החיונית להוכחת טענות בעל הדין או שמא המדובר בראיה בנושא צדדי או שאין בה כדי לקבוע ממצאים משמעותיים בנוגע למחלוקת בהליך.

8.     מן הראוי להדגיש, בדרך האזכור בלבד, כי במשפט הפלילי ההלכה הינה שונה מהאמור בנוגע למשפט האזרחי. במסגרת המשפט הפלילי נוהגת ההלכה כי העדר התנגדות אינה מכשירה, בהכרח, ראיה פסולה וזאת מקום שקבלתה של הראיה הפסולה גרמה עיוות דין לנאשם. ראה בענין זה את הדיון בע"פ 595/79 עאהד סלים אלקורב נ' מ.י. פ"ו ל"ד (3) 35, 39.