מידת חסידות 

תומר רודבסקי, נער בן 17, נחבל בברכו בעת משחק כדורסל. תומר נזקק לטיפולים ולניתוח. הוא נותר עם נכות קשה לצמיתות.

הוריו של תומר, יחד עם הוריהם של כמיליון ושש מאות אלף תלמידים נוספים במדינת ישראל, משלמים מידי שנה יותר מארבעים מיליון שקל לרשויות המקומיות, על מנת שאלה תרכושנה לילדיהם מגן בדמות ביטוח תאונות. התשלום נכפה על ההורים מכוח חוק לימוד חובה. רוב הרשויות המקומיות רוכשות את הביטוח במרוכז, בחברת הביטוח כלל, באמצעות סוכנות ביטוח השייכת לחברה למשק וכלכלה של השלטון המקומי.

"הסדר הביטוח באמצעות סוכנות הביטוח שלנו", כך מצדיקה החברה למשק וכלכלה של השלטון המקומי את קיום סוכנות הביטוח שלה, "מונע מצב בו תביעות שיוגשו בשלב מאוחר יותר לא יטופלו. נושא זה הינו בעל חשיבות מהותית, שכן תקופת ההתיישנות אצל קטין מתחילה רק החל מגיל 18".

האומנם כך הם פני הדברים? האם אכן טיפולה של סוכנות הביטוח מועיל להורים ומונע את התיישנות התביעות?  המקרה של תומר מוכיח כי ההיפך הוא הנכון.

תקופת ההתיישנות בביטוח היא קצרה ביותר, 3 שנים מיום התאונה. כאמור, כאשר מדובר בקטין מתחיל מניין ההתיישנות בהגיעו לגיל 18 ומסתיים ביום הולדתו ה- 21. 

נחזור כעת אל המקרה של תומר.

כחודשיים לפני תום תקופת ההתיישנות דיווחו הוריו של תומר על התאונה במכתב לסוכנות הביטוח של השלטון המקומי. במקום שסוכנות הביטוח תזהיר אותם כי ההתיישנות מתקרבת, הסוכנות הסתגרה בשתיקה ולא ענתה להם. ההורים שיגרו מכתב נוסף. גם מכתב זה נמסר לסוכנות בטרם ההתיישנות. גם כאן, במקום להזהירם, הסוכנות שתקה ולא אמרה דבר על ההתיישנות הקרבה.

הסוכנות שלחה אל ההורים טופס תביעה של חברת כלל וביקשה כי הטופס יוחזר אליה מלא וחתום. הם פעל כמצוותה. לאחר מכן קיבלו מכתב מהסוכנות כי טופס התביעה הועבר לחברת כלל אשר "תעדכנכם בקרוב לגבי המשך הטיפול". מכתב זה נשלח אל ההורים יום לאחר שכבר חלפה תקופת ההתיישנות.

ההורים מיהרו והגישו תביעה לבית משפט השלום בתל אביב, אולם את רכבת ההתיישנות הם כבר איחרו, ב- 6 ימים. כלל הגישה כמצופה בקשה לדחות את התביעה על הסף בטענה שהיא התיישנה.

אין ספק כי איחרתם בהגשת תביעתכם, נזפה השופטת בלהה טולקובסקי בהוריו של תומר.

רק ב- 6 ימים, השיבו ההורים בדחילו ורחימו. איזה נזק יכולים 6 ימי איחור לגרום לחברת כלל הגדולה. הרי בסופו של דבר מדובר בפוליסה שבאה לתת הגנה לתלמידים. כופים על ההורים לעשות אותה. יש לה מטרה סוציאלית. היא באה מתוך דאגה לתלמידים. האם ייתכן להכשיל  תביעה  בשל 6 ימי איחור, שאלו.

בוודאי, השיבה השופטת טולקובסקי. מועדים הם מטבעם שרירותיים. חריגה, ולו ביום אחד, ממועדים שנקבעו, עלולה לעיתים, לגרור תוצאות קשות של פגיעה בזכויות מהותיות.

אבל סוכנות הביטוח הרדימה אותנו כשנתנה לנו להבין כי תביעתי בננו תטופל. למה נאמר לו כי התביעה תטופל במקום לומר כי התביעה עומדת להתיישן, קבלו ההורים.

"אין זה מחובתה של חברת הביטוח להזהיר את המבוטח כי תקופת ההתיישנות עומדת לפוג. הטלת חובה על חברת ביטוח להזהיר מבוטח מפני סכנת התיישנות אינה אלא "מידת חסידות" שאינה בגדר הדין".

השופטת דחתה אם כן את התביעה ואף חייבה את תומר לשלם לחברת כלל 5,000 ש"ח הוצאות משפט.

בשולי הדברים נבקש להעיר, כי מדובר בתוצאה קשה ובלתי מובנת. לפי גישת השופטת לא צריך לחייב את חברת כלל ואת סוכנות הביטוח להזהיר את ההורים כי התביעה מתיישנת תוך 3 שנים מיום התאונה. מדוע? משום שהטלת חובה לנהוג בהגינות עם מבוטח מהווה, כלשונה, "מידת חסידות".

ראשית, לא ברור מה כל כך רע ב"מידת חסידות". האם ראוי לאמץ בתחום הביטוח את הכלל של "אדם לאדם זאב"?

שנית, אפילו המשנה, הדנה ב"מידת החסידות", פוסקת אחרת. בביטוי "מידת חסידות" נעשה שימוש במשנה כאשר קונה מגלה הונאה בממכר. המשנה קובעת גבול זמן להחזר הממכר. אולם בהמשך המשנה קובעת כי אם המוכר ידע על ההונאה, הוא חייב, מ"מידת חסידות", לקבל את הממכר חזרה, אף אם חלף פרק הזמן שנקצב להחזרה.

בענייני ביטוח, יש לזכור כי מול התלמיד הפגוע, ניצבת חברת ביטוח, עתירת הון, כוחות, ידע, מומחים ומה לא. התלמיד המבוטח והוריו יודעים מעט מאוד אם בכלל. חברת הביטוח יודעת היטב שתקופת ההתיישנות עומדת להסתיים. לי אין ספק כי חכמי המשנה היו מחייבים את כלל, דווקא מתוך "מידת חסידות", כי תזהיר את המבוטח שמועד ההתיישנות קרב וכי טיפולה בתביעה לא מאריך את תקופת ההתיישנות.

מעבר לכך, עולה שאלה קשה, עבור מה בעצם גוזרת סוכנות הביטוח של השלטון המקומי קופון של עמלות? רק כדי להעביר טפסים ממקום למקום ובכך להאריך את משך הטיפול?

ומה משמעות ההבטחה המופיעה באתר השלטון המקומי כי מוטב לעשות את הביטוח דרך סוכנות הביטוח על מנת למנוע את התיישנות התביעות?

           18.8.2010 מסמך 815