על דחיינות, חבלה עצמית ומחלות אידיאופטיות אחרות 

כולנו עושים את זה - לפי המחקר המקיף שנערך על ידי פרופ' פייר סטיל מאוניברסיטת קלגרי, 95% מאיתנו דוחים דברים מדי פעם, וכ-20% עושים את זה באופן כרוני.

מצד שני, מאז שהיינו קטנים, לימדו אותנו ש"אין דבר העומד בפני הרצון", לכן כשאנחנו תופסים את עצמנו דוחים דברים המסקנה המתבקשת היא "יש לי כוח רצון חלש".

רבי-המכר הרבים מספור שהתפרסמו על נושא ה"דחיינות" - חיפוש מהיר ב-Google Books מניב כ-378,000 תוצאות! - מציעים הסברים רבים לתופעה הזאת - מ"פרפקציוניזם" ו"מרדנות" ועד "חבלה עצמית" ו"פחד מהצלחה".

אבל בינינו - כל "ההסברים" הללו מזכירים לי  "מחלה אידיאופטית" - מושג גאוני שאינו אלא שם מתוחכם ל"מחלה ממקור לא ידוע". כמו שקורה הרבה פעמים בחיים, השפה מסתירה בפנינו את המציאות וכובלת את ידינו. הרי גם אם אימצנו את אחד ה"הסברים" הללו, עדיין אין לנו שמץ של מושג לגבי השאלה היחידה החשובה באמת "מה אני עושה עם זה?":

• איך אפשר לפתח כוח רצון חזק?
• או להיות פחות פרפקציוניסט? 
• או פחות מרדן?
• או לא לחבל בעצמי?
• או להפסיק לפחד מהצלחה?

אז מה עושים באמת?

כידוע, ניסוח נכון של הבעיה הוא 50% מהפתרון, לכן הצעד הראשון הוא למצוא את הניסוח האפקטיבי.
קודם כל בואו נראה איך אנחנו נוטים לחשוב על דחיינות באופן טבעי.

כדי שתוכלו להפיק מקסימום מהתרגיל הזה, לפני שאתם ממשיכים לקרוא, אני מזמין אתכם לעצור לכמה שניות ולבחור תחום שבו אתם באופן אישי סובלים מדחיינות.

עכשיו בואו נכתוב את זה (כן, כן, קחו נייר ועת ותכתבו!):

"אני רוצה לעשות ...., אבל אני לא עושה את זה" .(תשלימו את המשפט עם הנושא הספציפי שבחרתם)

תסתכלו על המשפט הזה שוב ושימו לב אילו תחושות הוא מעורר אצלכם?

תסכול? בלבול? חסר עונים? רגשות אשם?

שימו לב שהניסוח הזה מהווה מבוי סתום ולא מוביל לשום פתרון.

עכשיו בואו ננסה משהו אחר - תשכתבו את המשפט שלכם לפי המתכונת הבאה:

"חלק ממני רוצה לעשות ...,
 וחלק אחר לא רוצה לעשות את זה"

שימו לב איך הפרספקטיבה שלכם משתנה - כבר לא מדובר במבוי סתום, אלא במצב הרבה יותר ברור ופשוט - יש שני צדדים עם חלוקי דעות מסוימים ביניהם - ומתוך הפרספקטיבה החדשה מופיעה אפשרות ליישב את המחלוקת בעזרת סוג של משא ומתן.

במאמר "מי מאמין בשני דברים בו-זמנית" כבר התחלתי לכתוב על ההבחנה הזאת שאנחנו מורכבים מ"חלקים" רבים, וחשוב להבין שלא מדובר כאן באיזו תיאורית ניו-אג'ית חדשה, אלא ברעיון שמופיע בצורה כזאת או אחרת לכל אורך ההיסטוריה, מאז שהאדם ניסה לראשונה להבין את עצמו - החל מתיאורים מטפוריים בכתבים של כל הדתות הגדולות ועד לשיטות מודרניות כמו NLP, התמקדות (Focusing) או טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT). 

במאמרים הבאים אני מבטיח להרחיב על הנושא המרתק הזה ובינתיים  הייתי רוצה לזרוק לאוויר את אחד מעקרונות היסוד של NLP:

לכל חלק יש כוונה חיוביות

אני מזמין אתכם לבדוק את העיקרון הזה בשטח ולשאול את עצמכם:

מה הכוונה החיובית של אותו החלק ש"לא רוצה", כלומר שגורם לי לדחות דברים בתחום שבחרתי?

אני בטוח שהתשובה שתקבלו עשויה להפתיע אתכם...