סיפורי דיילות: המסע אל הדיוטי פרי 

לפני מספר שנים - מיד לאחר שסיימתי את השירות הצבאי, נפלה בחלקי ההזדמנות לעבוד כדיילת אויר בחברת אל על.

הזדמנות - משום שמרגע שהתחלתי בהרפתקה הזו אשר נמשכה כארבע שנים, זכיתי לראות מקומות ולהכיר אנשים, ולחוות דרך חיים מיוחדת, אשר מאוד התאימה לזמן ולתקופה בחיים בה נמצאתי אני: סטודנטית, רווקה, תל אביבית.

בזמן עבודתי כדיילת, הבטחתי לעצמי לא פעם ולא פעמיים כי יום אחד אעלה את הכל על הדף ואשתף את הקוראים בכל החוויות הללו. ובכן - כנראה שהיו צריכות לעבור אחת עשרה שני כדי שאתחיל לכתוב, אז הנה - מתחילים.

הסיפור(ון) הראשון מתחיל בדיספאצ' - מתחם יציאת צוותי האויר בבניין חברת אל על אשר בשדה התעופה בן גוריון. בדיספאצ' נפגש כל צוות הטיסה - כשעה וחצי לפני הטיסה, ועובר תדריך המתבצע על ידי הכלכל הראשי של הטיסה. הכלכל מחלק תפקידים לחברי הצוות, ומשחרר את כולם עד לאיסוף למטוס.

לתדריך זה, מכיוון שהיתה זו שעת לילה מאוחרת, כל חברי הצוות הגיעו מוקדם יחסית, כך שעם סיומו נותרה לנו חצי שעה פנויה עד לזמן בו עלינו לעלות למטוס. כך, לאחר סיום התדריך החליטו כמה מחברות הצוות לבקש מנהג ההסעות שיקח אותנו לדיוטי פרי במקום למטוס, ויאסוף אותנו מהדיוטי פרי לכיוון המטוס כחצי שעה לאחר מכן.

הגענו לדיוטי פרי, שתינו קפה, וכל אחת יצאה לקניותיה היא - כאשר קבענו להיפגש בשער היציאה מהטרמינל לאחר כחצי שעה.

בנקודה זו חשוב לציין כי לפני 11 או 12 שנים - לא היו שרוולים בנמל התעופה בן גוריון, וההגעה מהטרמינל למטוס היתה אפשרית רק באמצעות כלי רכב - אוטובוס או הסעה.

עם סיום הקניות בדיוטי פרי יצאנו כולנו משער הטרמינל לכיוון אזור המטוסים וחיכינו להסעה שתאסוף אותנו. חיכינו כחמש דקות, וההסעה לא הגיעה. הזמן הלך ונעשה קצר - כאשר אנו יודעים כי הנוסעים מגיעים למטס תוך דקות ספורות. לפתע, שמה לב אחת מהדיילות כי המטוס אליו אנו אמורים לעלות, עומד מאוד קרוב אלינו - במרחק של כ-100 מטר משער היציאה מהטרמינל. עכשיו, 100 מטר נשמע כמו מרחק מאוד קצר, אבל צריך להבין כי בתוך אותם 100 מטר עובר מסלול דו נתיבי של כלי רכב, מסלול הסעה של מטוסים, והמטוס שלנו.

בעצה אחת יצאנו כולנו - 5 דיילות עמוסות בשקיות דיוטי פרי על עקבים - לכיוון המטוס. הצעדים הראשונים הרגישו כמו צעידה בארץ של אף איש (no man's land). כמו צעידה בשטח בו אסור לרגל אדם לדרוך. אחרי כמה צעדים, תפסנו ביטחון והתחלנו לצעוד בגאון קדימה לכיוון המטוס. הרגשנו כמו בפרסומת של אל על: שלוש בלילה, הרוח בשערנו, השקית בידינו, ואנחנו צועדות. היה מרגש. עד ש...

לאחר כ-40 או 50 מטר של צעידה, עצר לידנו בחריקת בלמים רכב הסעת הדיילים. הוא פתח את הדלת והכניס את כולנו פנימה תוך צעקות רמות על כך שאסור ללכת על המסלולים, ויהיה לנו מזל אם לא יפטרו אותנו ו/או יקנסו את החברה.

הגענו למטוס וחרש נכנסנו לתוכו כדי לארגן את הדרוש לטיסה. תוך 5 דקות התחילו הנוסעים להגיע, והטיסה יצאה כמתוכנן.

המשכנו לחשוש עוד כמה ימים אחרי חזרתנו לארץ, אולם בסופו של דבר לא שמענו על הנושא יותר.

והיום? נשאר לי סיפור נחמד לספר - לכם ולילדיי. סיפור על תאוות קניות והליכה במקום בו אסור לרגל אדם לדרוך.

מקווה שנהניתם.