ואילו בינתיים נסוגה ידידתי מכוונתה הראשונית לפתוח חנות מכולת. היא התקשתה לקבל החלטה על המשך דרכה, וחשה מתוסכלת על שאיננה משתייכת לשום מסגרת תעסוקתית. היא הייתה עגמומית משהו וביקשה מעט חמלה. "אל תאמרי נואש," פניתי אליה. "הקשיבי לסיפור על האיש שנכסף להיפגש עם אנשים אידאליסטים בשנות העשרים והשלושים לחייהם, אוהבי שיח, שאינם מוכנים להתפשר על עתידם המקצועי ומעוניינים להטביע את חותמם בקהילה." אלה בוודאי יקראו את הסיפור הבא שנרקם במוחי, היכול לשמש גם אנשים מתלבטים שאינם עובדים או עובדים בתפקיד לא להם, ולעזור להם לצאת משגרת יומם המשמימה ונטולת התקווה.
זה סיפור על איש בעל חזון ושאיפה לעורר שינוי חברתי וחינוכי בחברה, שהשתוקק לשנות את התנהלותו לאחר תקופה ארוכה שבה היה ספון בביתו, למעט פעמים ספורות שבהן עשה את דרכו אל לשכת התעסוקה לקבלת קצבה נאותה, ושם נאלץ להתראיין אצל כמה מעסיקים שחיפשו עובדים. הוא כתב לעצמו מסמך של עשרה עמודים ושלח אליי כדי שאבצע עריכה לשונית. הוא היה מודע לצורך לשנות את חייו וכדי שיבינו את מה שרוצה לומר.
אך בינתיים רק לפני זמן קצר סיים האיש את תפקידו במפעל קטן שעמד על כרעי תרנגולת. מנהל המפעל הרבה לצעוק עליו, להשפילו ולמרר את חייו, וכל טעות מקצועית שלו גררה קנס כספי: קיצוץ בשעות עבודתו או עיכוב במשכורתו שקיבל בצ'ק. במפעל לא היה מקובל להפקיד את המשכורת בחשבון הבנק, אך היה מקובל מאוד להתרפס בפני המנהל כדי שיסכים לשלם את חובו.
יום אחד החנה האיש את מכוניתו בסמוך ללשכה, והתלבט אם להיכנס אליה. לעולם לא האמין שיזדקק לשירותיה, אך כשנוכח לדעת כיצד אחרים צועדים אליה בטבעיות, החליט שגם הוא לא יהיה פראייר יותר ויצטרף אל ה"חותמים". כשהתקרב לפתח הלשכה ראה האיש לימינה מסעדת יוקרה, שרק מתי מעט יכלו לפנק עצמם בארוחה מדושנת בה, והביט באנשים שישבו סביב השולחנות, ופניהם אל התור הארוך שהשתרך ואל העומדים בו, שביקשו להיכנס. כשצעד במסדרון הלשכה הבחין בעשרים אנשים שישבו בחדר צפוף וצר, ולא רצה לשבת שם. אין זה מכבודו. לפתע נכנסה לחדר אישה צעירה עם עגלת תינוק, וביקשה מאחד האנשים לפנות את מקומו למענה, מכיוון שתש כוחה תרתי משמע. בנה בן השנתיים וחצי, שהסתובב בחדר ללא מנוח, לא ידע מדוע איש מקרב הנוכחים לא מתייחס אליו, והחל לבכות.
תורו של האיש הגיע והוא התיישב מול הפקידה, ששאלה לפשר מקצועו ואם מצא משרות פנויות בעלון הרשמי של הלשכה. "לא," ענה, ופניה היו זעופות. "תאמין לי, יש משרות המתאימות לניסיונך התעסוקתי, והאמת, תפקידך האחרון היה די זוטר," ניסתה לגמד את קומתו, ולא שכחה להזכיר לו להביא בשבוע הבא את המסמכים של הלשכה חתומים בידי המעסיקים, שיעידו כי נכח בראיונות העבודה.
האיש נאלץ להשתתף ביום הכשרה מיוחד שקיימה חברה פרטית אזוטרית, והאזין בקשב רב לדברי המנהל, המחפש עובדים חדשים שיעשו את מלאכת השיווק והמכירה בבתי הספר, ויציעו את מרכולתה של החברה: פוסטרים, עלונים ומשחקים העוסקים בהיסטוריה היהודית ובמורשת הציונית. החומרים אינם עברו הגהה. כך מפיצים אותם לבית הספר, למוסד חינוכי? לאחר מכן התבקש איש איש בתורו להיכנס לחדר שבו ייחרץ גורלו, אולם סבלנותם של המועמדים פקעה, כשראו שהראשון עדיין מתמקח על המחיר. האיש התבקש להיות אחרון בתור כי אחת ממהרת לחתונה, והאחרת צריכה לנסוע עוד קילומטרים רבים עד שתגיע לביתה. בינתיים התברר שהתפקיד הוא לחודש ימים בלבד, שבסופו אין איש יודע אם יתחדש החוזה. "מה אתם עושים פה?", שאלה סגנית המנהל והציעה לממתינים לשיחה עם המנהל לבקר בקניון הסמוך, ולשוב בעוד כשעה. "מדוע האנשים צריכים להמתין זמן רב כדי לשוחח עם המנהל?", התקומם האיש. "זה מה יש," אמרה הסגנית. האיש ניסה לשכנע אותה שתדחה לו את ראיון העבודה למועד מאוחר יותר, כי בכל מקרה הוא זקוק לחתימתה על טופס הלשכה. היא השיבה לו, "התאזר בסבלנות עד שאקבל החלטה." רק כעבור כמה דקות יצאה מחדרה ושאלה: "עוד לא הלכת?", והאיש השיב, "אני ממתין לתשובתך," והחליט שזו הפעם האחרונה שבה ייגש לראיונות עבודה שתכפה עליו הפקידה. כעבור שבוע הוכרז כ"סרבן".
האיש ראה על מרקע הטלוויזיה את אחד השרים מציע למובטלים: "צאו מן הבית ותעבדו בקטיף, בזבל, בכול." אחר כך צעד האיש בשפת הים ופגש מכר ותיק, סופר צללים, שהפסיק את פעילותו הגופנית וסיפר שעבד בבניין ובחנות צילום, וכעת הוא עובד במשרה חדשה.
צלצול טלפון הזניק את האיש ממיטתו, בתקווה לשמוע בשורה טובה, אך במקומה שמע את ידידו המיואש והנואש מבכה על פיטוריו, ועדיין אינו מוצא ניחומים. בערב שוחח עם חבר טוב שאשתו חסרת תעסוקה כבר יותר משנה. הוא סיפר לו כי רצה לסדר לה תפקיד של מדריכה בפנימייה, אך נחל כישלון.
בלחץ אמו החליט האיש לבדוק את המחיר לקורס מחשבים במכללה קרובה. הוא הכיר שם אנשים בחליפות ועניבות שניגשו לבחינה נוספת, ואמר לעצמו, "מה לי ולתכנות מחשבים?". כעבור כמה ימים שלחה אותו סגנית מנכ"ל של חברת מזון ידועה לאחת המסעדות, לעבודה כאחראי משמרת. האיש הגיע למסעדה, ומיד קיבל הנחיה מהמנהל: "תלבש את התלבושת האחידה ותחבוש כובע על ראשך, ואחר כך תלמד היטב כיצד העבודה מתנהלת לפני שתיכנס בפועל לתפקיד." האיש, שעמד על רגליו כעשר שעות תמימות ושמע טענות מהלקוחות על שמנת הבשר עדיין לא סופקה להם, החליט למחרת שהוא לא מעוניין עוד לעבוד בתפקיד הזה, ולא ידע כיצד יבשר זאת למנהל. "שעות העבודה מרובות מאוד," אמר האיש וחיפש פתח מילוט. "אתה מעוניין שנקצץ בשעות עבודתך?", שאל המנהל. האיש שהחזיק בידו טלפון נייד ולא קם ממקומו במשך שעה ארוכה התלבט. חבריו לעבודה המשיכו במלאכתם, כאילו התעלמו מכך שהאיש נוקט צעד מחאה על תנאי העבודה. "תחזיר את התלבושת האחידה ואת כרטיס העובד, ונאמר שלום," אמר לבסוף המנהל.
ניר שגב - עורך לשוני וסופר צללים
