כיצד ניתן לבחון מהו אושר באופן אובייקטיבי?
הדרך הפשוטה ביותר לעשות זאת היא לתאר את הפרופיל של האדם המאושר.
נסו לחשוב לרגע ולתאר בדמיונכם אדם מאושר.
מרבית האנשים בעולם המערבי המנסים לתאר אדם מאושר יתארו איש (או אשה) המצליח בעבודתו, המקבל הערכה מסביבתו, אדם שיש לו קשרים חברתיים ענפים וקשרי משפחה בריאים, מישהו שיש לו יכולת כלכלית, ואשר יכול לממש את כל חלומותיו.
זוהי תמונה מנטאלית נפוצה של האדם המאושר בעולם המערבי, ואולם, חוקרי הפסיכולוגיה החיובית מראים כי המאפיינים הללו אינם ערובה לתחושת אושר.
מה אם כך ממלא אותנו אושר?
מרטין סליגמן מבחין בין שני מרכיבים אשר יחד יוצרים את חווית האושר: האחד הוא - הנאה, והשני - סיפוק.
בהצלחה!
גלעד הובר
הנאה
הנאה היא תופעה גופנית וחושית. היא כרוכה בפעילות מחשבתית מועטת ויש לה נטייה לדעוך במהירות. בהנאה יש מרכיב מסוים של התמכרות, שכן כדי לשמור על הנאה לאורך זמן נדרשים פעמים רבות או כמויות הולכות וגדלות מאותו הדבר. כמו כן, עלול להיות קושי או תחושה שלילית וצער עם סיומה – מצב הדומה לתסמונת גמילה.
יש להבחין בין סוגים שונים של הנאה: הבסיסיות ביותר הן הנאות הגוף החושיות הכוללות מגע, אוכל טוב, מין, מוסיקה מהנה, אוירה מהנה וכד'. הנאות מתוחכמות יותר יכולות התענגות על מראה אסטטי כגון נוף או יצירת אמנות, קריאת שיר מרגש, צפייה בסרט נוגע ללב וכדומה.
מילון ההתנסויות של ההנאה כולל מצבים נפשיים כגון: אקסטזה, התלהבות, אושר, התרגשות, שמחה, צהלה, אופוריה, תענוג, שכרון חושים, התעלות ועוד.
האם ניתן להגביר את מידת ההנאה שלנו מדברים? האם הדבר יגביר את מידת האושר שנחווה?
נראה שכן. ניתן להגביר את ההנאה שלנו מחוויה על ידי חידוד החושים שלנו לקליטתה. למשל: התמקדות ביצירת אמנות או בחוויה, שימת לב לפרטים, קצב איטי המאפשר באמת לחוות את המצב או את מה שעומד לפנינו, והזדמנות לצריבת החוויה בזיכרוננו כדי שניתן יהיה לחזור התענג עליה גם בעתיד - כל אלו מאפשרים העמקה של חוויה, ואכן מגבירים את ההנאה ותחושת האושר שנובעת ממנה.
כלומר: כדי להגביר את אושרנו עלינו ללמוד לפתח מודעות לאותם דברים שכבר מהנים אותנו ולהקדיש להם תשומת לב, מיקוד וזמן.
סיפוק
סיפוק היא מצב נפשי מתוחכם יותר מהנאה. סיפוק כולל בתוכו חשיבה, ורמת ריכוז מסוימת, וכן מתן פרשנות על המצב או החוויה. בעוד שהנאה מקורה בחושים וברגשות, הסיפוק מקורו בהפעלת כוחות ועוצמות שיש לנו, ולעתים קרובות יש בו אלמנט אינטלקטואלי.
סיפוק מתואר כמצב שבו זרימת הזמן הופכת הרמונית עם העשייה שלנו כך שהזמן החולף אינו מורגש והוא חולף לכאורה מהר יותר. אנשים מרגישים במצבים אלו אנרגטיים ומוגשמים יותר כבני אדם.
הסיפוק איננו ממכר כמו ההנאה, מאחר שאינו דועך במהירות, ולפיכך, אין לנו צורך להשיג עוד ועוד ממנו.
בהנאה קיימת החרדה ש"הינה זה עומד להיגמר". זהו משאב מוגבל שמגיע בעוצמות גבוהות, ולפיכך כל רגע שעובר - משמעו שנותר פחות זמן ליהנות. לעומת זאת, במצבים בהם אנו חשים סיפוק אין מרכיב של חרדת האובדן, אבל גם אין בו את התחושות החיוביות האינטנסיביות שמייצרת ההנאה.
את הסיפוק אפשר לשמר באופן הרבה יותר יציב מאשר את ההנאה. אנשים המתארים מצבים מספקים, בין אם מדובר במשחק, ספורט, מעשה אומנות, עבודה, או כל מצב אחר, כללו בד"כ את המרכיבים הבאים: אתגר, מיומנות, ריכוז, מיקוד, יעדים, מעורבות, וולונטריות, שליטה, הזמן עוצר מלכת, מצב בו אני שוכח את עצמי.
סליגמן מתאר מחקר שבדק מתבגרים משני סוגים. קבוצה אחת כונתה "נערי הקניונים", והשניה "הלמדנים". הנערים בקבוצה הראשונה גילו דפוס נהנתני בברור: הם צפו בטלוויזיה במשך שעות רבות, ונהגו לבלות בקניות ובבילוי בקניון. הקבוצה השנייה יצרה הזדמנויות לחוות סיפוק: הם עסקו בלימודיהם, והיו להם תחביבים שונים לרבות ספורט ובילוי עם חברים.
כאשר קבוצת הלמדנים התבקשה לחוות דעה על קבוצת נערי הקניונים, מרביתם סברו שנערי הקניונים נהנים יותר מהם מן החיים, וחלקם אף אמרו שהיו מעדיפים להיות כמוהם, כלומר, לצפות יותר בטלוויזיה ולהסתובב בקניון.
עם זאת, כאשר בדקו את מדדי הבריאות הנפשית וההצלחה של שתי הקבוצות מצאו שקבוצת הלמדנים שחבריה חוו יותר סיפוקים ופחות הנאות, דיווחו על רמת אושר גבוהה יותר, ופיתחו בהמשך חייהם חיי משפחה וחברה טובים יותר, ורובם למדו ועבדו במקצועות ובתפקידים מספקים יותר.
סליגמן טוען, אם כן, שהעולם המודרני מציג בפנינו הרבה מאוד הזדמנויות להנאות קלות ומיידיות כגון הטלוויזיה והבילוי בקניון. אך מסתבר שעיסוקים כאלה מגבירים את תחושת הריקנות ועלולים לחולל דיכאון קל. סליגמן טוען כי חינוך הילדים לצריכה רבה של מוצרי שפע אלה, יכול לגרום להם לחוש ריקנות בבגרותם, ללא התחושה העמוקה יותר של האושר שמקורה בסיפוק.
התקופה המודרנית העלתה על נס את חווית ההתחברות אל העצמי. ואולם, טוען סליגמן, אחד הסימפטומים העיקריים של דיכאון הוא התמקדות עצמית. האדם המדוכא חושב בעיקר על עצמו ועל האופן בו הוא מרגיש ברגע נתון, ומייחס לכך חשיבות מופרזת. החיפוש אחר ההנאה, מוביל למעשה לחוויה של התמקדות עצמית, ואם אין היא מאוזנת על ידי תהליכים שיובילו לסיפוק - היא תהפוך במהרה לדיכאון, כאשר יגיע האבל על ההנאה שחלפה.
מסקנה: כדי להיות מאושר הסיפוק חשוב יותר מן ההנאה, והטוב ביותר הוא למצוא איזון בין שניהם.
