פנתה אלי אמא לתינוקת בת פחות משנתיים (שנה ועשר אם מוכרחים לדייק): "הקטנה מרביצה בלי סיבה ולא רואים סימנים להפסקה. כל המשפחה אובדת עצות וסובלת נורא, ניסינו ה כ ל וללא הצלחה. את חייבת לבוא ולראות אותה בפעולה, היא ממש נינג'ה קטנה".
הסברתי שייעוץ ממוקד והבנת התנהגותה של הילדה מספיקים בכדי לפתור את המצב.
האם הופתעה (שלא לומר התאכזבה) וסירבה להאמין שאין צורך ומיותר לראות את הקטנה "בשעת פעולה". מדוע צריך לצפות בילדה? בכל זאת, מדובר בתינוקת שמגיבה מתוך מצוקה ואולי זו דרכה "לדבר" ולתקשר עם הסביבה.
בתוכנית "סופר-נני" זה נראה נחמד ואפילו קל כשיש מישהו אחר שיודע, בזמן אמת, מה אומרים ואיך מתנהגים עם הילדים ה"סוררים". המצב בו הורים מכניסים "גורם זר" שאומר להם, בנוכחות הילדים, כיצד להתנהל אינה תורמת להעצמה ההורית ולבטח מיותרת, שלא לומר "לא טבעית". מעבר לעובדה שלילדים לא ניתנת בחירה לחשיפה (ועל ההשלכות לטווח הארוך כבר נכתב ונחקר רבות), כדאי להשאיר את הטיפול והשינוי ל"מחלקת המבוגרים". תוכנית טלוויזיה, מצליחה ככל שתהיה, אינה דומה למציאות והקשיים אינם נפתרים כל-כך בקלות. רגע אחרי ש"סופר נני" עוזבת, על ההורים חלה האחריות להמשיך ולדבוק בחוקים ובהתנהלות. תפקיד הילדים הוא בדיוק ההפך, לנסות עד כמה שאפשר "למתוח את החבל". לכן מומלץ מראש- להתייעץ, ללמוד ולקבל כלים מבלי שהילדים נוכחים בדרך החינוך עליה הם גדלים.
ההורים עושים הכל כדי לעזור לילדים - אבחונים, פסיכולוג, פסיכיאטר ואפילו מאמן אישי רק שהילד יהיה מאושר או שילמד להתנהג בהתאם למותר. זה יכול להצליח חלקית- כשהילד רוצה, מסכים ומשתף פעולה. הצלחות ותוצאות לאורך זמן מתקיימות רק כשההורים לוקחים אחריות בלעדית ולומדים דרכים להתגבר על הקשיים.
לסיכום: המודל אותו יצרה התוכנית "סופר נני", שבו הילדים חשופים להסתכלות של אדם זר, יצרה אצל ההורים את הרושם והתחושה שמעורבות הילדים כחלק מתהליך הייעוץ והטיפול הינם הפיתרון האולטימטיבי לשינוי ההתנהגותי של הילדים, אך זה מוטעה ואפילו עלול לגרום לנזק.
אולי כל הורה צריך "סופר נני", אבל בלי לערב את הילדים!
רחל לוי- מנכ"ל "משפחה פלוס" - מרכז לייעוץ זוגי ומשפחתי, סדנאות, הדרכות, הרצאות וגישור
