פרשת שמיני- גבולות בעבודת הקודש 

פרשת שמיני- גבולות בעבודת הקודש

מבוא:

פרשת שמיני נפתחת במילת "ויהי' שאינו אלא לשון צער" (מגילה, י:), משום שבאמצע פרשת שמיני התורה מתארת את מותם של נדב ואביהוא בני אהרן בר"ח ניסן (ב' תמ"ט), מיד בתחילת ביצוע עבודתם ככהנים. פרשה כאובה זו אירעה "ביום השמיני" למילואים, בעת שיא השמחה הגדולה של חנוכת המשכן, והיא התרחשה במקום השראת השכינה שתכליתו היא: לשמש כמקום של ריצוי וכפרה לכלל עם ישראל. מותם של בני אהרן הכהן כערירים שיכלה את אהרן הכהן הגדול משני בניו, ועממה את שמחת העם אשר חזו בהשראת השכינה במשכן, אשר הוא היה מעשה ידיהם. בתאור אירוע זה התורה לא פרטה בהרחבה יתרה את פרשת מותם של נדב ואביהוא בני אהרן הגדולים, אלא התורה ספרה על כך רק בקצרה, שנאמר: "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אתם. ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'" (ויקרא, י', א'-ב'). כלומר, למרות שכיכול היה זה אירוע פרטי, בכל זאת התורה תארה את הארוע הזה ואת תוצאותיו הכאובות, ע"מ ללמד ממנו את עם ישראל לדורותיו, את החשיבות של השמירה על איזון מדויק בין בצוע מצוות התורה ככתבם וכלשונם ללא הוספת "אש זרה", לבין קיום המצוות בהתלהבות האינסופית של הנשמה האלהית, בכדי שעשית המצוה לא תהיה בגדר של "מצות אנשים מלומדה" (ישעיה, כ"ט, י"ג). לפיכך התורה האלהית מלמדת מחטאם ומעונשם של נדב ואביהוא, כי היא אינה מגבילה את האדם בקיום מצוותיה, אלא היא מאפשרת לכל אדם מישראל חופש נרחב לשמחה, להתלהבות ולביטוי אישי של קדושה, ובלבד שהמעשה אינו נוגד או מחליף את הציווי האלהי, והמעשה אף אינו מוגדר כבעל תוקף מן התורה. כלומר, כשם שבנוסף לאש האלהית היורדת על המזבח, מצוה להביא גם אש מן ההדיוט לצורך שלמות מצוות הקרבנות, כך הוא לצורך קיום המצוה בשלמות, יש לשלב בעשיתה גם את ההתלהבות הרוחנית הנובעת מן האמונה שבנשמה, כפי שנאמר: "ואני זאת בריתי אותם אמר ה' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך" (ישעיה, נ"ט, כ"א). על כן השמירה על הכללים האלה במדויק, גורמת לאדם להתעלות ולהתחבר לה' יתברך בצורה מאוזנת, והיא מתקבלת לפני ה' יתברך ברצון ואף שכרה כפול. לפיכך ממעשיהם של אהרן וארבעת בניו המתוארים בפרשת שמיני, ניתן ללמוד את גבולותיה הדקים של עבודת הקודש, ואף את הצורך של שמירתם בכל הרמות, וגם את השכר והעונש בגין המעשה או בגין השתיקה. וכן מצאנו שגם הגבלות האכילה המפורטות בפרשת שמיני, נועדו לצורך שמירת קדושת הגוף אשר הוא כלי הקיבול לתורה הקדושה, ולחיזוק האמונה בבורא העולם, ע"מ שעם ישראל יוכלו לבצע את עבודת הקודש בשלמות, כפי שמבואר להלן בהרחבה:

א.      הרקע לחטאם של בני אהרן - שמחה והתרוממות רוח ביום השראת השכינה במשכן.

ב.      חטאם של בני אהרן  ? דקות חטא הכנסת "אש זרה" בעת ההתלהבות של הקדושה.

ג.       הציות לדבר ה' - במסגרת ביצוע מצוות ה' יש מרחב אינסופי להתעלות ולהתלהבות.

ד.      התלהבות בעבודת ה' - ההתלהבות בעת קיום המצוות מתקבלת ברצון לפני ה' ושכרה כפול.

ה.      שכר השתיקה - השתיקה בפני הרב גורמת לחיים ולהתעלות.

ו.        דרך ההתחברות לקב"ה ?  הדיוק בביצוע מצוות התורה גורם להתחברות רוחנית עם ה'.

ז.        לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו -  מעשה המבהיר את חומרת הציווי לדייק במצוות התורה.

ח.      כעס משה - כל אדם שכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו. 

ט.     המנעות ממאכלות אסורות ? נועדה לקדש את גופם של עם ישראל ולחזק את אמונתם בה'.

הרקע לחטאם של בני אהרן:   

בטרם העיסוק בחטאם של בני אהרן הכהן, יש להתבונן ברקע ובאוירה הכללית אשר שרו בתוככי כלל עם ישראל באותו הזמן, משום שהרקע והאוירה במחנה ישראל הם אשר גרמו בעקיפין לחטאם ולעונשם של בני אהרן הכהן. לכן הרש"י תאר את ההתרחשיות כך: "כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, היה מצטער ואמר: יודע אני שכעס הקב"ה עלי, ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל. אמר לו למשה: משה אחי, כך עשית לי שנכנסתי ונתביישתי"?... לפי שכל שבעת ימי המלואים שהעמידו משה למשכן ושמש בו ופרקו בכל יום, לא שרתה בו שכינה, והיו ישראל נכלמים ואומרים למשה: משה רבינו, כל הטורח שטרחנו שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו עון העגל" (רש"י-ויקרא, ט', כ"ג), דהיינו, בכל יום משבעת ימי המילואים, עם ישראל והכהנים היו שרויים במתח ובחרדה, שמא אין מעשה ידיהם ראוי להשראת השכינה. וכן מובא במדרש: "כל שבעת ימי המילואים היה משה משמש בכהונה גדולה, ולא שרתה שכינה על ידו, הדא הוא דכתיב (ויקרא, ט', כ"ד): 'וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם" (מד"ר, ויקרא, פר' י"א). רק ביום השמיני חלה התפנית אשר כלל עם ישראל ייחלו לה, כי "ביום השמיני" בר"ח ניסן ב'תמ"ט, משה רע"ה הקים את המשכן ולא פרקו, ובאותו היום אהרן הכהן הגדול הקריב את קרבנו ואת קרבן העם, ונשא את ידו אל העם וברכם. בהמשך לכך משה ואהרן יצאו יחדיו לברך את העם, ואז לראשונה יצאה אש מלפני ה' לקבל את קרבן העולה. עם ישראל חזו במכלול ההתרחשוית "ביום השמיני", ובראותם את כל זאת, עם ישראל הביעו את שמחתם והתרוממות רוחם מכך, שנאמר: "וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם" (ויקרא, ט', כ"ד). כלומר, עם ישראל שמחו שמחה גדולה והתלהבו מאד מן העובדה שהקב"ה בא להשרות את שכינתו בינהם, כי התגלותה של השכינה באותו היום, הבהירה לעם ישראל שגם תרומתם למשכן, ואף המשכן שהיה מעשה ידיהם התקבלו ברצון ע"י ה' יתברך, ובנוסף לכך קרבנם נרצה ואף חטא העגל נמחל להם ולאהרן הכהן הגדול. וכן מובא בגמ': "אותו יום נטל עשר עטרות: 'ראשון למעשה בראשית, ראשון לנשיאים, ראשון לכהונה, ראשון לעבודה, ראשון לירידת האש, ראשון לאכילת קדשים, ראשון לשכון שכינה, ראשון לברך את ישראל, ראשון לאיסור הבמות, ראשון לחדשים' (שבת, פז:). לפיכך ראשוניות התגלותו הממשית והפומבית של ה' יתברך לעם ישראל לאחר חטא העגל, גרמה לשמחה רבה בקרב כלל ישראל, על כן עם ישראל התעלו באותה שעה להרגשת "והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם" (ויקרא, כ"ו, י"ב), דהיינו, האוירה הכללית של השמחה "ביום השמיני" היתה על כך שה' יתברך מעריך ואוהב את מעשיהם של עם ישראל, והוא אף מוחל לכל עוונותיהם. במרכזה של השמחה והתרוממות הרוח הגדולה הזו עמדו נדב ואביהוא בניו הגדולים של אהרן הכהן הגדול, אשר הם נסחפו להוסיף על דעת עצמם את הקטורת, בכדי להרבות את השמחה ואת ההתלהבות שבקדושה, משום שהקטורת היא סמל לאחדות שבין עם ישראל לבין הקב"ה. על כן בני אהרן לקחו איש מחתתו ונתנו בהן אש, ושמו עליהן קטורת "ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אתם". מיד באותו רגע נאמר: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו" (ויקרא, י', ב'), דהיינו, ע"פ הפשט נדב ואביהוא בני אהרן נענשו, משום שבהתלהבותם הקדושה הם הוסיפו אש מן ההדיוט, דבר אשר הם לא נצטוו לעשותו ע"י משה רבם.

חטאם של בני אהרן :

התורה לא פרטה בהרחבה יתרה את פרשת מותם של נדב ואביהוא בני אהרן הגדולים, אלא התורה ספרה על כך רק בקצרה, שנאמר: "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אתם. ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'" (ויקרא, י', א'-ב'). מפשט המקרא עולה כי עיקר חטאם של בני אהרן כלל שני חטאים: החטא ראשון היה בכך שבני אהרן הקריבו אש שהיתה "זרה", והחטא שני היה בכך שהאש הזרה היתה אש "אשר לא ציוה אותם". פירוש פשטני זה מעלה שלש שאלות: הרי נאמר: "ויקריבו לפני ה' אש", א"כ היכן מצאנו שיש קרבן מאש בלבד?, הלא ה"קטורת" היא הקרבן המוקטר ולא האש?!. ועוד, ההלכה קובעת כי: "אף על פי שהאש ירדה מן השמים מצוה להביא אש מן ההדיוט, שנאמר: 'ונתנו בני אהרן הכהנים אש על המזבח" (רמב"ם, תמידין ומוספין, פ"ב, הלכה א'), אם כן מדוע בני אהרן נענשו?, ועוד, בשני מקומות נוספים בתורה אשר בהם מוזכר חטאם של בני אהרן, התורה מציינת כי רק "הקרבת האש הזרה" היא מקור החטא ועילת העונש, שנאמר: "וימת נדב ואביהוא לפני ה' בהקריבם אש זרה לפני ה'" (במדבר, ג',ד', כ"ו, ס"א), אם כן מדוע התורה אינה מציינת גם שם את הסיבה "אשר לא ציוה אותם"?.

נלענ"ד לתרץ את שלשת השאלות כך: עיקר חטאם של בני אהרן היה בהקריבם "אש זרה", לפיכך רק בפרשת שמיני התורה פירשה שהמושג "אש זרה" הוא: "אשר לא ציוה אותם". מטעם זה התורה לא חזרה לפרט ביתר המקומות שבהם הוזכר חטאם של בני אהרן, גם את פירוש המושג "אש זרה". השימוש החוזר ונשנה בביטוי "אש זרה" כמקור חטאם של בני אהרן הכהנים, נועד ללמד את כלל ישראל לדורותיו כי יש לבצע את עבודת ה' כרוחה וכלשונה, דהיינו, אפילו בשעה שהאדם עוסק ב"אש הקודש", חלה עליו חובה להישאר בתחום חוקי התורה ומצוותיה, ואין לו לעבור את גבולות התורה למען השגת מטרה נוספת על דעת עצמו. כלומר, כל נסיון להשגת מטרה נוספת, אפילו אם היא נראית לאדם כמטרה של קדושה נוספת בעבודת הקודש, מטרה שכזו אינה מקדשת את השימוש באמצעים הזרים לביצוע מצוות עבודת הקודש הכתובות בתורה. לפיכך על האדם לדעת את גבולות ומגבלות המצוות, ולשמור עליהם מכל משמר, דהיינו, גם האדם העוסק תדיר בעבודת הקודש, הוא צריך לזכור כל הזמן: כי לצד ההתלהבות החיובית דקדושה, ניצבת כל הזמן גם "אש זרה" אשר היא פוגמת ביראת ה', והיא עלולה לשרוף ולהוריד את כל עמלו לטמיון, כפי שנאמר: "אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימתו" (ויקרא, ט"ז, א'). וכן הרש"י פירש את הפסוק: "והתהלכתי בתוככם', אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם ולא תהיו מזדעזעים ממני, יכול לא תיראו ממני?, ת"ל: 'והייתי לכם לאלהים" (רש"י-ויקרא, כ"ו, י"ב), דהיינו, גם בעת הקירבה היתרה של האדם לה' יתברך, האדם אינו פטור מיראת האלהים.

נמצאנו למדים כי בני אהרן חטאו בשלמות מדת הענוה הראויה לגודל צדיקותם, לפיכך הרש"י פירש: "אמר לו משה לאהרן: אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך" (רש"י-ויקרא, י', ג'), דהיינו, מתוך ענותנותו הרבה משה רע"ה, הוא למד ממותם של בני אהרן כי דקדוקו של ה' עם בני אהרן מלמד על עליונותם בצדיקות, מפני "שהקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה" (יבמות, קכא:), לפיכך ה' לא סלח ולא איפשר לבני אהרן לחזור בתשובה, משום שכבר נגזרה הגזרה דווקא על בני אהרן לקדש שם שמים ברבים, ולא על משה או אהרן. כלומר, הענשת נדב ואביהוא בני אהרן הצדיקים בחומרה רבה, נועדה גם לצורך לימוד קל וחומר לעם ישראל לדורות עולם, וכן הרמב"ן פירש: "אמר משה: המקרה הזה הוא אשר גזר השם לאמר אל לבו: 'בקרובי אקדש' שלא יהרסו אל קדושתי, 'ועל פני כל העם אכבד' שיהיו נוהגים כבוד במשכני" (הרמב"ן-ויקרא, י', ג').

העובדה ששני בני אהרן מתו יחדיו ולא מת רק אחד מהם, חיזקה את טענת משה: "עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך" בצדיקות, למרות גילם הצעיר, משום שכאשר "צדיק נפטר מן העולם רעה באה לעולם" (סנהדרין, קיג:), לפיכך שני בני אהרן הצדיקים הגדולים ביותר, מתו בטרם שעם ישראל חטאו וקבלו את עונשיהם במדבר, ולפני שנגזרה על כל בני ישראל גזרת המרגלים. וכן הרש"י פירש: "הצדיק אבד ואין איש שם על לב', מפני מה הוא מת?, 'מפני הרעה נאסף הצדיק', מפני שלא יצטער הוא ברעה, ואחר שהיא גזרה מלפניו, 'כי מפני הרעה נאסף הצדיק'. לשון אחר: מפני רעות של אלו הוא נאסף, שאין הקב"ה רוצה שיבקש עליהם רחמים" (רש"י-תענית, יא.). לפיכך ה' העניש "ביום השמיני" רק את שני בני אהרן הצדיקים הגדולים ביותר, ולעומת זאת באותו היום ה' יתברך סלח לכלל עם ישראל ולאהרן הכהן על חטא העגל, והשראה את שכינתו בתוך מעשה ידיהם של עם ישראל.

נמצאנו למדים כי מפאת שלמות צדיקותם של בני אהרן, ה' לא סלח להם על דקות החטא, והוא אף לא איפשר להם לחזור בתשובה, לעומת זאת לכלל ישראל ולאהרן ה' יתברך סלח אף על חטא העגל, ואיפשר להם לחזור בתשובה.

משל למה הדבר דומה: לאדם שהיו לו שני בנים בוגרים, האחד היה בריא וחזק והשני היה בעל חטוטרת בגבו, מדי יום האב נתן לשני בניו כדים גדולים, ושלח אותם לשאוב לתוכם מים מן הנהר. הבן הבריא הלך את כל הדרך לנהר בזריזות, והוא מילא את הכד במים חיים וחזר לבית אביו עם הכד מלא מים. גם הבן בעל החטוטרת הלך את כל הדרך לנהר בזריזות, ואף הוא מילא את הכד במים חיים, אך בדרכו חזרה לבית אביו, נשפכה מחצית ממימי הכד בצידי הדרך בגלל המום שבגבו. בכל יום היה בעל החטוטרת מקנא באחיו הבריא, ונעצב בלבו על היותו בעל מום שאינו מאפשר לו למלא אחר ציפיות אביו, להביא את הכד מלא במים חיים. עד שיום אחד לא יכל בעל החטוטרת להתאפק ופרץ בבכי, אמר לו אביו: מדוע אתה בוכה?, אמר לו בעל החטוטרת: אני בוכה על מר גורלי אשר בעטיו לא מתאפשר לי להביא את הכד מלא מים כמו אחי הבריא, וע"י כך אינני ממלא אחר ציפיותיו של אבי היקר. האב ניחם את בנו ואמר לו: בני, שכרך גדול משל אחיך, כי מאחר וידעתי את מומך, שתלתי לאורך השביל מן הנהר ועד הבית זרעי פרחים, כך שבחזרתך עם הכד מחצית המים הנשפכים ממנו, הם משקים את הזרעים ומצמיחים לי פרחים נאים ומבוסמים, אשר בהם אני מקשט את הבית ונהנה מריחם. הנמשל הוא לבני אהרן אשר הם היו כבן הבריא שבמשל, אשר נדרש ממנו להביא כדים מלאים במים חיים, כך שכל טיפה הנשפכת מן הכד שלו היא גורמת לחסרון במים החיים, אשר נועדו לצרכי קיום המשפחה. לעומת זאת עם ישראל נמשל לבן בעל החטוטרת, אשר הוא אינו מסוגל להביא כדים מלאים במים חיים, אלא הוא זקוק לרחמים, ולחיזוקים, ע"מ לנצל את מומו לצורך השגת יתרון אחר. לפיכך ה' יתברך ניצל את מומם של עם ישראל בחטא העגל, ודרכו הוא בנה את מקום השראת השכינה "בתחתונים" תרתי משמע. וכן מובא במדרש: "באתי לגני אחותי כלה', למה הדבר דומה?, למלך שאמר לבני המדינה שיבנו פלטר (ארמון) ובנו אותו, והיו בני המדינה עומדים על פתח פלטר ומצעקים ואומרים: יכנס המלך לפלטר!, מה עשה?, נכנס בפשפש, ושלח להם הכרוז: אל תצעקו שכבר באתי לפלטר. כך כשעמד המשכן היו ישראל אומרים: 'יבא דודי לגנו', לפי שמלאכת המשכן נגמרה בכ"ה בכסלו, ועמד המשכן מקופל עד ר"ח ניסן, והיו ישראל אומרים: הרי עשינו המשכן מתי תבוא השכינה ותשרה בתוך מעשה ידינו?, כשהגיע ר"ח ניסן וצוה הקב"ה להקים את המשכן, שלח להם ע"י משה: מה אתם יראים?, כבר 'באתי לגני אחותי כלה'. א"ר ישמעאל ב"ר יוסי: באתי לגן אין כתיב כאן אלא 'באתי לגני' לגנוני, למקום שהוא עיקרי מתחלה" (מד"ר, במדבר, פרשה י"ג). "אמר רבי שמואל בר נחמן: בשעה שברא הקב"ה את העולם נתאוה שיהא לו דירה בתחתונים כמו שיש בעליונים... 'באתי לגני אחותי כלה' (שיה"ש, ה', א'), אימתי?, כשהוקם המשכן" (תנחומא, נשוא, סימן טז).

הציות לדבר ה':    

מצות הבאת אש מן ההדיוט נועדה "כדי להסתיר הנס" (ספר החינוך, קל"ב) האלהי של ירידת האש השמיימית, כמובא בגמ': "חמשה דברים נאמרו באש של מערכה: רבוצה כארי, וברה כחמה, ויש בה ממש, ואוכלת לחין כיבשין ואינה מעלה עשן" (יומא, כא:). לפיכך הבערת האש האנושית אשר עשנה נראה לעין האנושית, הסתירה את נסי האש השמיימית אשר העצימה את להבתם, כמובא בגמ': "מעולם לא כבו גשמים אש של עצי המערכה, ועשן המערכה אפילו כל הרוחות שבעולם באות ומנשבות בו אין מזיזות אותו ממקומו" (יומא, כא.). כלומר, כוונת ה' יתברך היתה להראות לעם ישראל באופן חד פעמי "ביום השמיני", את חמשת הניסים הקבועים באש האלהית של המערכה. לעומת זאת בני אהרן חפצו להפיץ ולהגביר את האש האלהית באמצעות עצי המערכה המעלים עשן, אלא שבכך הם גרמו להסתרת חמשת הניסים הקבועים באש האלהית של המערכה. לפיכך מהתנהגותם של בני אהרן ועונשם, ניתן להסיק כי לכאורה אין מקום ליוזמה ולהתלהבות יתרה בעת ביצוע מצוות התורה. אולם בהתבוננות מעמיקה נראה כי בהקרבת האש הזרה בני אהרן עברו על איסור תורה בשעת המעשה, שנאמר: "אשר לא צוה אתם". כלומר, "שאעפ"י שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט, היינו, מאותו יום ואילך, שכבר ירדה מן השמים. אבל באותו יום שעדיין לא ירדה מן השמים, ורצה הקב"ה להתכבד בה לעיני כל העם, 'לא צוה אותם', והיינו דכתיב: אשר 'לא צוה אותם', שלא למעט כבוד שכינה" (חזקוני, ויקרא, י', ב'). כלומר, העיתוי של הבאת האש הזרה הוא אשר גרם למותם של שני בני אהרן, משום שמיד לאחר שהאש ירדה מן השמים, אותו המעשה של נדב ואביהוא בני אהרן נחשב למצות עשה, כפי שפסק הרמב"ם: "מצות עשה להיות אש יקודה על המזבח תמיד, שנאמר: 'אש תמיד תוקד על המזבח'. אף על פי שהאש ירדה מן השמים מצוה להביא אש מן ההדיוט, שנאמר: 'ונתנו בני אהרן הכהנים אש על המזבח'... שלש מערכות של אש עושין בראש המזבח בכל יום: ראשונה, מערכה גדולה שעליה מקריבין התמיד עם שאר הקרבנות, שניה, בצדה קטנה שממנה לוקחין אש במחתה להקטיר קטורת בכל יום, שלישית, אין עליה כלום אלא לקיים מצות האש, שנאמר: 'אש תמיד תוקד" (רמב"ם, תמידין ומוספין, פ"ב, א', ד').

לפיכך הענשת בני אהרן אינה באה ללמד כי אין מקום להתלהבות ולהתעלות בעת ביצוע מצוות התורה, אלא שמכאן למדים עם ישראל לדורות עולם, כי יש לציית לדבר ה' ולעובדו כפי ציווי התורה, ואין לעשות דבר המנוגד לציווי האלהי. וכן מובא בזוה"ק: "אש זרה', וגו', מאי טעמא 'עת'?, בגין דאית לה עת וזמן לכלא לקרבא לאתנהרא לאתחברא כדקא יאות, כמה דאת אמר (תהלים, ס"ט): 'ואני תפלתי לך ה' עת רצון'... דכל מאן דאשתדל באורייתא, כאילו עביד ותקן האי עת לחברא לה בקודשא בריך הוא, וכל כך למה?, בגין דהפרו תורתך, דאילו לא 'הפרו תורתך' לא אשתכח פרודא דקודשא בריך הוא מישראל  לעלמין" (בראשית, קטז:).

נמצאנו למדים כי כל מעשה שהתורה לא אסרה הוא מותר על תנאי, והתנאי הוא: שהמעשה אינו מנוגד או מחליף את הציווי האלהי, והמעשה אף אינו מוגדר כבעל תוקף מן התורה. לפיכך בכפוף לתנאים הללו, התורה מאפשרת מרחב אינסופי להתעלות ולהתלהבות בעת ביצוען של מצוותיו של ה' יתברך. וכן פסק הרמב"ם: "מהו זה שהזהירה התורה 'לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו'?, שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע מהן, ולקבוע הדבר לעולם בדבר שהוא מן התורה, בין בתורה שבכתב בין בתורה שבעל פה" (רמב"ם, ממרים, פ"ב, ט'). וכן מצאנו שאין התורה מצווה על: זמני האכילה, כמות האכילה, כמות השינה, צורת השינה, תפריט המאכלים הכשרים, התעמלות, דרך הרחיצה, מיעוט התשמיש, וכו'. אך למרות זאת הרמב"ם מפרט את הלכותיהם, בנמקו: "הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא" (דעות, פ"ד, א), דהיינו, שמירת הגוף אינה נוגדת את מצוות התורה אלא היא אף מסייעת לשמירתן.

ההתלהבות בעבודת ה':

ההתגלות העליונה של ה' יתברך בעולם היא באש, משום שהאש היא המקום שהאדם אינו יכול להכנס לתוכו. וכן מצאנו שהתגלותו של ה' יתברך באש משמשת גם לטובתו של האדם ואף לרעתו של האדם, כפי שנאמר: "וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה" (שמות, ג', ב'), והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה' באש" (שמות, י"ט, י"ח), "ותצא אש מלפני ה'... וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם" (ויקרא, ט', כ"ד), ונאמר: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'" (ויקרא, י', ב'). לפיכך האש היא גם הסמל להתלהבות וללהט המשמשים לצורך עבודת הקודש, שנאמר: "חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש" (תהלים, ל"ט, ד'), דהיינו, כשם שהאש משמשת את אדם לטובתו, כגון: לבישול, לחימום, להתכת מתכות ליצור, וכו', כך גם ההתלהבות והלהט בעבודת הקודש מתקבלים ברצון לפני ה', והם גורמים לאדם לטובה הן בעליה במדרגות הקדושה, והן בקבלת שכר כפול גם על ביצוע המצוה וגם על ההתלהבות בעת ביצועה. אולם יש באש גם צד שלילי, כגון: שריפה, דליקה, וכו', אשר הם עלולים להוריד את כל עמלו ורכושו של האדם לטמיון. כלומר, כאשר האש היא "אש קודש" הנשלטת ומבוקרת ע"י האדם, והוא מנתבה למטרה הנכונה, במקרה שכזה האש היא חיובית וגורמת להתעלות. אך אם האדם עושה באש שימוש לא מבוקר ולא נשלט, הרי שהאש היא "אש זרה" העלולה לגרום לאדם אסון, כפי שמצאנו אצל בני אהרן. לפיכך גם בעת קיום המצוות יש לעשות אבחנה בין קיום המצוות בשמחה והתלהבות דקדושה, לבין קיום המצוות ע"פ ראות עיניו של המקיימן, דהיינו, יש להבחין בין אש הקודש לאש הזרה.

וכן מצאנו שעם ישראל כולל הנשים התלהבו התלהבות דקדושה בזמן הבאת התרומות למלאכת המשכן, והם אף נתנו לכך ביטוי במעשים וביוזמה, למרות שהם לא נצטוו על כך במפורש, שנאמר: "וכל הנשים אשר נשא לבן אתנה בחכמה טוו את העזים" (שמות, ל"ה, כ"ו), דהיינו, עם ישראל נצטוו לתרום רק "נוצה של עזים" (רש"י-שמות, כ"ה, ד'), בכדי שהאומנים יעשו מהן את היריעות, אולם הנשים נטלו יוזמה וטוו את שיער העזים בעודו על העזים, משום שאריגת הצמר ע"ג העזים בטרם גזיזתו מהן, מוסיפה לצמר יופי וברק מיוחדים, וכן הרשי פירש: "היא היתה אמנות יתרה, שמעל גבי העזים טווין אותן" (רש"י-שמות, ל"ה, כ"ו). וכן מצאנו שבתוך יומיים עם ישראל תרמו מעל ומעבר לכל צורכי הקמת המשכן, שנאמר: "ויאמרו אל משה מרבים העם להביא מדי העבדה למלאכה אשר צוה ה' לעשת אתה" (שמות, ל"ו, ה'). כלומר, למרות העקרון הקובע כי יש לבצע את מצוות ה' יתברך במדויק וללא כל תוספת או מגרעת, אך ההתלהבות דקדושה של עם ישראל בעת הבאת התרומות למשכן, גרמו לקב"ה נחת רוח והם התקבלו ברצון לפני ה' יתברך, כמובא במדרש: "ויאמרו אל משה לאמר מרבים העם להביא', להודיעך כמה נזדרזו ישראל במלאכת המשכן, לאחר שני ימים בקשו חכמי לב להביא את נדבתם ולא יכלו, שכבר נאמר: 'ויצו משה', וגו', והיו הנשיאים מצירין על שלא זכו בתרומת מלאכת המשכן כלום... אמר הקב"ה: בני שטרחו ונזדרזו במשכן יכתב שבחן במשכן בתורה, לפיכך כתיב: 'והמלאכה היתה דים'. והנשיאים שנתעצלו חסר אות אחת משמותם, שכן כתיב: 'והנשיאם' חסר י' אחת" (תנחומא, פקודי, סימן י"א). כלומר, הקב"ה שיבח את ההתלהבות והיוזמה הבאים מן הלב, על אף שהם נעשו ע"י פשוטי העם ללא ציווי מפורש, משום שהדבר איננו נוגד את ציווי התורה, והוא נועד לצורך השגת מטרה כללית ולא אישית. לעומת זאת ה' יתברך העניש את נשיאי ישראל בהחסרת אות בתוארם, "שכן כתיב 'והנשאם' חסר יו''ד", וזאת למרות שנשיאי ישראל "הביאו את אבני השהם ואת אבני המלאים לאפוד ולחושן. ואת הבשם ואת השמן למאור ולשמן המשחה ולקטרת הסמים" (שמות, ל"ה, כ"ז-כ"ח), בכל זאת, עצלותם של הנשיאים פגמה את את תפקידם, משום שעל הנשיאים היה לשמש לעם ישראל כדוגמא להתלהבות דקדושה. וכן מצאנו שפינחס בן אלעזר הכהן קנא לה' למרות שהוא לא נצטווה על כך במפורש, ולמרות שהיה במעשהו מעין הוראת הלכה בפני רבו, אע"פ כן הקב"ה שיבחו וכרת עמו ברית עולם. לעומת זאת מצאנו כי למרות התלהבותם הגדולה של נדב ואביהוא ורצונם לשמוח בעת עשיית המצוה, כאשר הם הקריבו אש מן ההדיוט הדבר נחשב להם לאש זרה, משום שהם לא נצטוו על כך במועד זה, אע"פ שלאחר מכן בני אהרן הכהנים נצטוו להביא אש מן ההדיוט.

נמצאנו למדים כי מעשהו של פנחס הכהן נרצה לפני ה' יותר מאשר מעשיהם של נדב ואביהוא הכהנים, למרות שאף פנחס עשה מעשה שהוא לא נצטווה לעשותו. ההבדל בינהם נובע מן העובדה שאצל נדב ואביהוא ההתלהבות היתה בעיקרה לשם השגת מטרה אישית, ולסיפוק עצמי כביכול, לפיכך מעשיהם לא נתקבלו ברצון. לעומת זאת התלהבותו של פנחס היתה בעיקרה לשם השגת מטרה כללית תוך כדי נטילת סיכון אישי, וכך גם ההתלהבות של עם ישראל בעת התנדבותם למשכן היתה לשם השגת מטרה כללית, לפיכך מעשים אלה נתקבלו ברצון לפני ה', והם זיכו את מבצעיהם בשכר כפול.

שכר השתיקה:

אהרן הכהן התעלה על הרגש האנושי בקבלו את מות שני בניו בשתיקה, שנאמר: "וידם אהרן', קבל שכר על שתיקתו. ומה שכר קבל?, שנתייחד עמו הדיבור, שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין" (רש"י-ויקרא, י', ג'). כלומר, שכר השתיקה בעת קבלת הייסורים מה' יתברך, היא גדולה יותר משכר הדיבור. וכן מצאנו שעבודתם של אהרן ובניו הכהנים במשכן נמשכה כסדרה, למרות האבל הכבד על מותם של שני בניו הגדולים של אהרן. בנוסף לכך מצאנו כי בהמשך עבודת הקרבנות "ביום השמיני", נתגלעו חילוקי דעות בין משה רע"ה לבין אהרן הכהן הגדול, בשאלה: כיצד יש לנהוג בקרבן החטאת שהוקרב לרגל ראש חודש ניסן שחל באותו היום?, משה רע"ה ציוה על אלעזר ואיתמר הכהנים לאכול מקרבן המנחה ע"פ הציווי המפורש של ה', אע"פ שהם היו אוננים בטרם קבורת אחיהם, לפיכך משה רע"ה ציפה שבני אהרן יאכלו גם את קרבן החטאת של ר"ח ולא שישרפוהו, לכן משה קצף על בני אהרן הנותרים, משום שהם שרפו את קרבן החטאת של ראש חודש. בני אהרן שמעו את גערתו של משה רע"ה ושתקו, ואילו אהרן הכהן ששתק בעת מות שני בניו, במקרה הזה הוא תמך במעשיהם של בניו, והוא אף טען כנגד משה: שאין ללמוד מהציווי המפורש של ה' בענין קרבן המנחה שהיא "קודשי שעה", על שעיר החטאת של ראש חודש שהוא "קודשי דורות", לפיכך אסור לאונן לאכל את שעיר חטאת ראש חודש, על כן אלעזר ואיתמר הכהנים נהגו כדין כשהם שרפו את שעיר החטאת של ראש חודש. בסיום המחלוקת נאמר: "וישמע משה וייטב בעיניו', הודה ולא בוש משה לומר: לא שמעתי, אלא אמר: שמעתי ושכחתי" (זבחים, קא.), דהיינו, משה רע"ה לא בוש לומר שמעתי את ההלכה מפי ה' יתברך ושכחתי.

נמצאנו למדים כי שתיקתם ודיבורם של בני אהרן גרמה להם לשכר או לעונש, בהתאם להתנהגותם: אלעזר ואיתמר בני אהרן ששתקו ולא הורו הלכה בפני משה רבם, נתיחד עליהם הדיבור בחייהם, ולעומת זאת נדב ואביהוא בני אהרן שהורו הלכה בפני משה רבם נענשו. וכן מובא במדרש (מד"ר, ויקרא, פר' י"ג): "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אליהם'... אמר להם (משה): אם שחטתם למה לא אכלתם?, שאם לא הייתם עתידין לאכל למה שחטתם?, מיד 'ויקצוף על אלעזר ועל איתמר'... וכיון שכעס נתעלמה ממנו הלכה שאונן אסור לאכל בקדשים... מיד 'וישמע משה וייטב בעיניו', הוציא כרוז לכל המחנה, ואמר: אני טעיתי את ההלכה ואהרן אחי בא ולמד לי. אלעזר ידע את ההלכה ושתק, איתמר ידע את ההלכה ושתק, זכו ונתיחד הדיבור עליהם, ועל אביהם ועל אחי אביהם בחייהם, הה"ד: 'וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אליהם'... 'לאמר אליהם', לבנים: לאלעזר ואיתמר". כלומר, אלעזר ואיתמר נמנעו מלעשות דבר אשר הם לא נצטוו עליו במפורש, ועל אף ידיעתם את ההלכה הם שתקו בפני משה רבם, לפיכך אלעזר ואיתמר זכו שנתיחד עליהם הדיבור בחייהם. לעומת זאת בהתנהגותם של נדב ואביהוא, נאמר: "ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אתם" (ויקרא, י', א'), ומובא בתלמוד: "תניא ר"א אומר: לא מתו בני אהרן עד שהורו הלכה בפני משה רבן, מאי דרוש?, 'ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח', אמר: אע"פ שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט" (עירובין, סג.), דהיינו, נדב ואביהוא ביצעו דבר אשר הם לא נצטוו לעשותו במפורש, והם אף הורו הלכה בפני משה רבן, על כן נדב ואביהוא נענשו במיתה.

לפיכך ניתן ללמוד מן השוני שבהתנהגותם של בני אהרן, את שכרה של השתיקה בפני הרב, לעומת עונשו של המורה הלכה בפני רבו, כמובא בגמ': "כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה" (עירובין, סג.), וכן אמר רשב"ג: "כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף אלא שתיקה" (אבות, פ"א, משנה י"ז). כלומר, עוצמת מסר כיבוד הרב נתקדשה ע"י הענשת שני בני אהרן במיתה, דהיינו, מותם של שני בני אהרן נועד גם בכדי להראות לעם ישראל, שאף הצדיקים נענשים בגין חטאיהם, וכל שכן הרשעים. וכן מצאנו שבטרם הכתרת אהרן ובניו לכהנים, משה רע"ה קרא לזקני ישראל, בכדי "להשמיעם שעל פי הדבור אהרן נכנס ומשמש בכהונה גדולה, ולא יאמרו מאליו נכנס" (ויקרא, ט', א'). כלומר, אגב הכתרת אהרן ובניו לכהונת עולם, התורה לימדה גם לכבד את זקני העם וצדיקיו, משום שהם צברו נסיון עשיר לאורך הזמן, בבחינת "כמה הרפתקי עדו עליהו" (קידושין, לג.), בכך התורה מנפצת את הסיסמא הנערית לפיה: "העולם שייך לצעירים".

דרך ההתחברות לקב"ה:

בפרשת אחרי מות נאמר כי סיבת מותם של בני אהרן היא: "בקרבתם לפני ה' וימתו" (ויקרא, ט"ז, א'), דהיינו, קרבתם היתרה של בני אהרן לקב"ה, היא אשר גרמה למיתתם, משום שהקירבה לה' יתברך צריכה להעשות על פי מצוות התורה, מתוך יראה ואמונה בקיומו של ה' בורא העולם, אשר בכוחו לתת שכר ועונש נצחיים. כלומר, קרבתו של האדם לה' יתברך יכולה להיות רק כאשר האדם מקיים מצוות ה' במדויק, מתוך הרגשה של שמחה אמיתית על כך הוא מקיים את כל מצוותיו של ה' בורא העולם, ומתוך יראה פנימית של משרת מלך מלכי המלכים הקב"ה, אשר הוא בוחן את צעדיו בכל רגע מחייו. לפיכך ההתחברות הרוחנית לה' יתברך צריכה להעשות מתוך תחושה אמיתית של הימצאותו התמידית של בורא עולם, כפי שנאמר: "שויתי ה' לנגדי תמיד" (תהילים, ט"ז, ח'). על כן תורת ה' היא אשר קובעת את גבולות הקירבה לה' יתברך, והיא אף מצווה על דרכי ההתחברויות המוטלות על כל אדם מישראל. וכן מצאנו שהתורה מצווה על מספר סוגי התחברויות, כגון: ההתחברות בין האדם לקב"ה, ההתחברות בין האדם לחברו, ההתחברות בין האדם לדורות הקודמים, ההתחברות בין האדם לעם, ההתחברות בין האדם להסטוריה שלו, וכו'. דרך ההתחברות המדוייקת לקב"ה מבוארת במצוות התורה, כפי שנאמר: "כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אתו תשמרו לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו" (דברים, י"ג, א'), ונאמר: "ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם אני ה" (ויקרא, י"ח, ה'). כלומר, בכדי שההתחברות עם ה' יתברך תתקיים כראוי, עליה להיות מדוייקת ומאוזנת כהילוך אדם על חבל דק מעל נהר גועש, אשר אין לו לנטות ממנו ימין או שמאל. כך גם האדם צריך להתהלך בדרך המצוות מתוך ריכוז רוחני, מבלי להתקרב עם גופו הגשמי לה' יתברך, משום שכאשר האדם מתקרב עם גופו הגשמי לקב"ה, האדם עלול להשרף כפי שהדבר קרה לבני אהרן, שנאמר: "בקרבתם לפני ה' וימתו" (ויקרא, ט"ז, א').

לפיכך חטאם של בני אהרן היה ביוזמתם להתקרבות יתרה לקב"ה ובגין כך נשמתם פרחה מגופם, אמנם מדרגה זו  היא דרגת קדושה גבוהה מאוד, אולם בכל זאת הדבר נחשב לחטא, משום שהאדם נדרש להשאר בעוה"ז ע"מ למלא את ייעודו, כי התורה אינה דורשת מן האדם לעזוב את הגוף ולהיות עליון כמלאך, אלא התורה אף מצווה: "ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם אני ה" (ויקרא, י"ח, ה'). יתרה מזאת אמר דוד המלך ע"ה: "כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי: כל המוסר עצמו למות על דברי תורה, אין אומרים דבר הלכה משמו" (ב"ק, סא.). לפיכך רק במקרים המוגדרים כמצות "קידוש השם" (הרמב"ם, יסודי התורה, פ"ה, ד), האדם רשאי להתקרב קרבה יתרה לקב"ה, משום שבמקרה שכזה ההתקרבות היתרה של האדם אל הקב"ה, עשויה לגרום לאדם מיתה. וכן מובא בגמ': "ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי' (ויקרא, י', ג'), אל תקרי 'בכבודי' אלא במכובדי, דבר זה אמר הקב"ה למשה ולא ידעו עד שמתו בני אהרן. כיון שמתו בני אהרן, אמר לו: אהרן אחי, לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקב"ה, כיון שידע אהרן שבניו ידועי מקום הן, שתק וקבל שכר" (זבחים, קטו:). כלומר, אהרן התנחם בכך שמעשה בניו ילמד את כלל ישראל קל וחומר ולקח לדורות, ובכך ימנע מעם ישראל אסונות דומים בעתיד, וכלל דורות עם ישראל ילמדו מכך כי יש לציית לדברי ה' ולבצעם במדוייק.

לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו:

התורה מנמקת את מותם של נדב ואביהוא בני אהרן בכך שהם הקריבו אש זרה "אשר לא צוה אתם" (ויקרא, י', א'), דהיינו, בני אהרן ביצעו בפרהסיה מצוה קודם זמנה, בניגוד לצו הכללי של התורה: "כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אתו תשמרו לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו" (דברים, י"ג, א'). ניתן להבהיר את חומרת העובר על הציווי "לא תוסיף" באמצעות הסיפור דלהלן:

פעם אחת יוסף פנה אל שכנו החסיד, וביקש ממנו בהשאלה את הסיר הגדול שבו החסיד מכין את החמין לשבת, מפני שמגיעים אליו אורחים רבים. ביום ראשון יוסף החזיר לשכנו החסיד את הסיר הגדול בתוספת סיר קטן. שאל אותו החסיד: למה החזרת גם סיר הקטן?, יוסף ענה לו: הסיר הגדול ילד בשבת את הסיר הקטן, ולכן שניהם שייכים לך. החסיד הודה ליוסף ולקח את שני הסירים בשמחה. לאחר שבוע יוסף חזר וביקש משכנו החסיד להשאיל לו לשבוע ימים את המנורה הגדולה שבסלון, משום שחמיו בא לבקרו. החסיד הסכים להשאיל ליוסף את המנורה בשמחה, כי הוא קיווה בלבו שגם הפעם הוא יקבל תוספת מנורה קטנה. כעבור שבוע יוסף החזיר לחסיד את המנורה הגדולה שהוא השאיל ממנו, בתוספת מנורה קטנה בצידה. החסיד תמה על התוספת שיוסף נתן לו, והוא שאל אותו: למה החזרת גם מנורה קטנה?, יוסף ענה לו: בעת שהמנורה הגדולה היתה בביתי היא ילדה את המנורה הקטנה, ולכן שתיהן שייכות לך. החסיד הודה ליוסף ולקח את שתי המנורות בשמחה. לאחר שבוע בערב חג הפסח יוסף בא לבית שכנו החסיד וביקש ממנו לקבל בהשאלה לשבוע ימים את גביע הכסף היקר של אליהו הנביא, בכדי להרשים את אורחו מחו"ל. החסיד הסכים להשאיל לשכנו גם את גביע הכסף היקר בשמחה, משום שמנסיון העבר הסתבר לו כי הוא מקבל תמיד תוספת יקרה מיוסף שכנו. חלף שבוע, חלפו שבועיים, אך יוסף לא השיב לחסיד את הגביע המושאל. יום אחד החסיד פגש את יוסף שכנו, והוא שאל אותו: מדוע עדין לא החזרתה לי את גביע הכסף שהשאלתיך?, יוסף השכן אמר לו: אוי ואבוי!, שכחתי לספר לך, אבל הגביע נפח את נשמתו ומת. אמר לו החסיד: מה זאת אומרת?, וכי גביע יכול למות?, יוסף ענה לו: אם סיר יכול להוליד, ואם מנורה יכולה ללדת, אזי גם גביע יכול למות...

מסיפור זה ניתן להבין ביתר קלות את הטעם לחומרת עונשו של העובר על הציווי: "כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אתו תשמרו לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו" (דברים, י"ג, א'), דהיינו, משום שאם פעם אחת האדם יוסיף על מצוות התורה, אזי יהא קל בעיניו לגרוע ממצוות התורה בפעם הבאה ולהענש על כך. לפיכך נאמר: "ושמרתם לעשות כאשר צוה ה' אלהיכם אתכם לא תסורו ימין ושמאל" (דברים, ה', כ"ט), ונאמר: "אלה הדברים' לא פחות ולא יותר" (רשי"י-שמות, י"ט, ו'). מטעם זה נדב ואביהוא בני אהרן נענשו בעת חנוכת המשכן מיד ולעיני כל העם, בגין תוספת הקרבתם לפני ה' "אש זרה אשר לא צוה אתם" (ויקרא, י', א'), משום שהמנעות ה' יתברך מתגובה מיידית, היתה יכולה לגרום להם ולאחרים לעשות גם בעתיד את עבודת הקודש כראות עיניהם, בניגוד למצוות ה'. על כן משה רע"ה נחם את אהרן באומרו: "הוא אשר דבר ה' בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידום אהרן" (ויקרא, י', ג'), דהיינו, אהרן התנחם בכך שמותם של בניו ילמד את כלל ישראל מוסר השכל, ובכך ימנע מעם ישראל לדורותיהם העונש בגין אי ציות מדוייק לדבר ה' יתברך.

כעס משה:

לאחר מותם של שני בני אהרן ובזמן מעמד עם ישראל בכינוס החגיגי של חנוכת המשכן, משה רע"ה כעס "על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרם" (ויקרא, י', ט"ז). כעס זה גרם למשה רע"ה לשכוח את ההלכה, כמובא במדרש: "וכיון שכעס נתעלמה ממנו הלכה, א"ר הונא: בשלשה מקומות כעס משה ונתעלמה ממנו הלכה, ואלו הן: בשבת, ובכלי מתכות, ואונן" (מד"ר, ויקרא, פרשה יג). כלומר, שכחת משה רע"ה את מצות ה' יתברך, נגרמה לו בגלל הכעס, וכן "ריש לקיש אמר: כל אדם שכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו" (פסחים, סו:). נמצאנו למדים קל וחומר: אם אפילו משה רע"ה אשר כעס על דבר מצוה נענש בכך ששכחתו תכתב בתורה לנצח, כל שכן לאדם הפשוט שהכעס עלול לגרום לו לתקלות חמורות. על כן כשמשה רע"ה הבחין בטעותו "מיד 'וישמע וייטב בעיניו', הודה ולא בוש לומר לא שמעתי, אלא אמר: שמעתי ושכחתי" (זבחים, קא.), "הוציא כרוז לכל המחנה, ואמר: אני טעיתי את ההלכה ואהרן אחי בא ולמד לי" (מד"ר, ויקרא, פר' י"ג). כלומר, משה רע"ה תיקן את נגיעתו במידת הכעס ע"י הודאה פומבית בטעותו, למרות הבושה הגדולה שהיתה כרוכה בצעד זה.

וכן מצאנו שהאר"י ז"ל היה מקפיד מאוד על עוון הכעס יותר מכל יתר העבירות, וטעמו הוא: משום שבכל יתר העבירות הנשמה אינה מסתלקת, אלא היא נפגמת וניתנת לתיקון, אולם בעוון הכעס הנשמה הטהורה מסתלקת מן האדם, ותחתיה נכנסת נפש מן החיצונים, שנאמר: "טרף נפשו באפו" (איוב, י"ח, ד'), ומובא בזוה"ק: "טרף נפשו באפו' (איוב, י"ח, ד'), איהו טריף ועקר נפשיה בגין רוגזיה, ואשרי בגויה אל זר... כוכבים ומזלות אתחשיב ההוא בר נש" (זוהר, שמות, קפב:).

מעשה בחסיד שהיה לו בן יחיד והוא חינכו לתורה ולמוסר, גם הבן אהב את אביו והוא היה מכבד את אביו ביותר. בשעת פטירתו האב קרא לבנו וציווהו: כשם שאתה מכבדני בחיי כך תכבדני אחרי מותי, על כן אני מצוה עליך: שכאשר תבוא לידי כעס, עצור ברוחך וכבוש יצרך ותלין כעסך לילה אחד. לאחר פטירת אביו הבן נשא אשה וחי עמה שנה אחת בדוחק, עד ששניהם התפרנסו רק מן הצדקה. לנוכח התמשכות מצבם הכלכלי הירוד, בנו של החסיד בקש וקיבל מאשתו רשות לנסוע למדינת הים בכדי להתפרנס. האיש נסע הרחק מביתו, ומצא לו עבודה במדינה רחוקה, לפיכך הוא התעכב שם שנים רבות עד שהוא חסך סכום נכבד. בתום תקופת גלותו האיש חזר לעירו והגיע לביתו בלילה, בטרם שהאיש נכנס לביתו הוא ראה דרך החלון את אשתו יושבת עם בחור יפה תואר, כשהיא מנשקת אותו והוא מנשק אותה, על כן חרה אפו מאוד בראותו בעיניו כי אשתו בוגדת בו. מיד האיש שלף את חרבו וביקש להרוג את שניהם, ואח"כ לאבד את עצמו לדעת. אך לפתע הוא נזכר בצוואת אביו: תלין כעסך לילה אחד. על כן האיש השיב את חרבו למקומה, והלך לו לגן העיר ונתנמנם שם. בבוקר הוא הלך להתפלל שחרית בבית הכנסת, ולפתע הגיע לשם גם אותו בחור שהוא ראה בלילה עם אשתו. המתפללים זיהו את האורח, ואמרו לאותו הבחור: לך ושאל בשלומו של האורח הזה, משום שהוא "אביך קנך הוא עשך ויכוננך"!. הבחור ניגש לאורח חיבקו, ונישקו ואמר לו: ברוך בואך אבי!, באותה שעה נודע לאותו אדם כי הוא הניח את אשתו מעוברת, והבחור הזה הוא בנו אשר נולד לו מאשתו הצנועה והכשרה, מיד האיש פתח פיו ואמר: ברוך יהיה מור אבי שציווני לעצור את כעסי וללין כעסי לילה אחד, וברוך שמו שמנע ממני מלשפוך דם נקיים.

המנעות ממאכלות אסורות:

בהמשך פרשת שמיני התורה מפרטת את איסורי מאכלות אסורות, אשר תכליתן הן: שמירת קדושת הגוף אשר הוא כלי הקיבול לתורה הקדושה, וחיזוק האמונה בבורא העולם. כלומר, המזון הכשר הוא אבן היסוד של החיים היהודיים בכל הדורות, דהיינו, כשם שהמזון המורעל גורם להרס גופו של האדם, כך גם המזון הטמא גורם להרס נשמתו הייחודית של בן ישראל, שנאמר: "אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ השרץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם. כי אני ה' אלהיכם והתקדשתם והייתם קדשים כי קדוש אני ולא תטמאו את נפשתיכם בכל השרץ הרמש על הארץ. כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להית לכם לאלהים והייתם קדשים כי קדוש אני" (ויקרא, י"א, מ"ג-מ"ה). הרש"י פירש: "כי אני ה' המעלה אתכם', על מנת שתקבלו מצותי העליתי אתכם. דבר אחר: 'כי אני ה' המעלה אתכם', בכולן כתיב 'והוצאתי' וכאן כתיב 'המעלה, תנא דבי רבי ישמעאל: אלמלי לא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל שאין מטמאין בשרצים כשאר אומות, דיים, ומעליותא היא גבייהו, זהו לשון מעלה" (רש"י-ויקרא, י"א, מ"ה). וכן כתב הרמב"ם (מאכלות אסורות, פ"א, הקדמה): "הלכות מאכלות אסורות יש בכללן שמונה ועשרים מצות: ארבע מצות עשה וארבע ועשרים מצות לא תעשה"... "וכל הנזהר בדברים אלו מביא קדושה וטהרה יתירה לנפשו, וממרק נפשו לשם הקדוש ברוך הוא, שנאמר: 'והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני" (מאכלות אסורות, פי"ז, לב). לפיכך נסמכה פרשת המאכלות האסורות לפרשת חנוכת המזבח ועבודתו, משום שהמשכן הוא מקום השראת השכינה בקרב כלל עם ישראל, ומטרתו היא השראת השכינה בלבו של כל אחד מישראל, שנאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות, כ"ה, ח'). וכן מצאנו שפרשת שמיני נקראת ברוב השנים מיד לאחר חג הפסח, בהמשך לביעור החמץ וכהכנה לקבלת התורה מתוך קדושת הגוף, שנאמר: "אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ השרץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" (ויקרא, י"א, מ"ג), ומובא בגמ' (יומא, לט.): "דבי רבי ישמעאל: עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר: "ולא תטמאו בהם ונטמתם בם', אל תקרי ונטמאתם (עם אל"ף) אלא ונטמטם" (ללא אל"ף). כלומר, המאכלות האסורות הן אוטמות את הלב ומטמטמות את המחשבה, ובכך הן מסלקות את השכינה מתוך לבו של האדם מישראל. לכן חז"ל "נתנו טעמים בכל הסימני טומאה, שכולם מורים על קושי הבשר ומזג רע שבו, המוליד תכונות רעות בגוף האוכל" (כלי יקר, ויקרא, י"א, א'). וכן מצאנו כי האכילה משרישה בחיות הטמאות את טבען הרע, לפיכך בעוה"ב "החיות מתרפאות" (תנחומא, ויגש, ח) מטומאתם ע"י האכילה, שנאמר: "זאב וטלה ירעו כאחד ואריה כבקר יאכל תבן" (ישעיה, ס"ו, כ"ה).

התורה פרטה את סימני הטהרה של החיות והבהמות הכשרות למאכל, לפיכך נראה לשאול מדוע התורה ציינה את שמותיהם בפירוש?, ועוד, מדוע התורה פרטה גם את שמותיהם של ארבעת החיות בעלי סימן טהרה אחד?, אלא שהפירוט של שני סימני הטהרה המופיעים אצל עשר החיות המותרות לאכילה, ופירוט שמם של ארבעת החיות בעלי סימן טהרה אחד, גם הם מעידים כי ה' יתברך הוא אשר ברא את העולם, לכן ה' יתברך קבע בתורתו כי אין ולא יהיו לעולם חיות נוספות בעלי סימנים אלה, פרט לאלה שנכתבו במפורש בתורה. לפיכך אי הימצאותם של חיות נוספות בעלי הסימנים הללו מיום בריאת העולם ועד עתה, למרות ריבוי המדענים והחוקרים של בעלי החיים, אף עובדה זו מוכיחה את אמיתותו של בורא העולם. וכן מובא בגמ': "דתני דבי ר' ישמעאל: 'ואת הגמל כי מעלה גרה הוא', שליט בעולמו יודע שאין לך דבר מעלה גרה וטמא אלא גמל, לפיכך פרט בו הכתוב... דתנא דבי ר' ישמעאל: 'ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא', שליט בעולמו יודע שאין לך דבר שמפריס פרסה וטמא אלא חזיר" (חולין, נט.). וכן מובא בגמ': "וכי משה רבינו קניגי (צייד חיות) היה?, או בליסטרי היה?, מכאן תשובה לאומר אין תורה מן השמים" (חולין, ס:).

בנוסף לכך פירוט שמם של ארבעת החיות בעלי סימן טהרה אחד, נועד להזהיר את עם ישראל להתרחק מן "הצדוקים" (יבמות, סג:), וכן "אמר לה ינאי מלכא לדביתיה: אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס" (סוטא, כב:). וכן הרש"י פירש: "עשו היה נמשל לחזיר, שנאמר: 'יכרסמנה חזיר מיער' (תהלים, פ' י"ד), החזיר הזה כשהוא שוכב פושט טלפיו, לומר: ראו שאני טהור, כך אלו אלופי עשו גוזלים וחומסים ומראים עצמם כשרים" (רש"י-בראשית, כ"ו, ל"ד). משל למה הדבר דומה: לגורף ביבים אשר לבש מדי גנרל מעוטרים בדרגות ובאותות גבורה, והוא הסתובב ברחובות והכריז כי הוא מפקד הצבא. שאלוהו העוברים ושבים: באיזה צבא אתה משרת?, היכן נלחמת?, היכן למדת תכסיסי מלחמה?. ענה להם אותו אדם: מימי לא שירתתי בצבא, ואינני יודע אף לא תכסיס מלחמה אחד, אולם המדים החיצוניים שלי והדרגות מלמדים על כך שאני גנרל. כך גם רשעי ישראל הטוענים כי הם נולדו כיהודים כשרים, לפיכך הם גם צדיקים למרות שהם כופרים בתורה ובמצוותיה. אולם היהודי האמיתי צריך להיות כשר הן בפנימיותו והן בחיצוניותו, אך ורק ע"י לימוד התורה וקיום כל מצוותיה. וכן מצאנו כי אף לבהמה הטהורה ניתנו שני סימנים: העלאת הגרה בתוך פה הנמצא בראש, והפרסת פרסה המצויה בתחתית הרגל, דהיינו, אף פנימיות הבהמות וגם חיצוניותן קשורים בקשר בל ינתק מראשן ועד כף רגלן, מכאן ניתן ללמוד קל וחומר לשלמות הנדרשת מן אדם נזר הבריאה.

נמצאנו למדים מכאן כי גם הגבלות האכילה שה' יתברך קבע לעם ישראל, הן נועדו לקדש את גופם בני ישראל ולחזק את אמונתם בה' יתברך, וכן כתב הרש"י (ויקרא, י"א, ב'): 'זאת החיה' (חולין, כט) לשון חיים, לפי שישראל דבוקים במקום וראויין להיות חיים, לפיכך הבדילם מן הטומאה וגזר עליהם מצוות ולאומות לא אסר כלום".   

לסיכום:

נמצאנו למדים מן האמור לעיל, כי ממעשיהם של אהרן וארבעת בניו המתוארים בפרשת שמיני, ניתן ללמוד את גבולותיה הדקים של עבודת הקודש, ואף את הצורך של שמירתם בכל הרמות, וגם את השכר והעונש בגין המעשה או בגין השתיקה. וכן מצאנו כי שמירת האיזון המדויק: בין בצוע מצוות התורה כלשונם ללא הוספת "אש זרה" מחד גיסא, לבין הוספת התלהבות דקדושה ושמחה בעבודת הקודש מאידך גיסא, הם אינם עומדים בסתירה, משום שהתורה מצווה: לשמור על מצוות התורה ככתבן וכלשונן מבלי להוסיף או לגרוע, אך יחד עם זאת התורה מלמדת כי יש לקיים את המצוות בהתלהבות האינסופית של הנשמה האלהית, בכדי שעשית המצוה לא תהיה בגדר של "מצות אנשים מלומדה" (ישעיה, כ"ט, י"ג). לפיכך מעשה ההתלהבות הנוסף לקיום המצוות כלשונן, מוגבל בכך שהוא לא יעשה בניגוד או בהחלפת הציוי האלהי המקורי, ואף שמעשה ההתלהבות הנוסף לא יוגדר כבעל תוקף מן התורה. כלומר, כשם שבנוסף לאש האלהית מצוה להביא גם אש מן ההדיוט לצורך שלמות מצוות הקרבנות, כך גם לצורך שלמות המצוה יש לשלב בעשיתה אף את ההתלהבות וגם את האמונה שבנשמה. וכן מצאנו שגם הגבלות האכילה שה' יתברך קבע רק בעבור עם ישראל, נועדו לקדש את גופם של עם ישראל ולחזק את אמונתם בה'. לפיכך השמירה על כללי התורה גורמת לאדם להתעלות ולהתחברות רוחנית מאוזנת עם ה' יתברך, וההתלהבות דקדושה מתקבלת לפני ה' יתברך ברצון ואף שכרה כפול. כלומר, כאשר ההתחברות לקב"ה היא גשמית ולצורך סיפוק אישי, התחברות כזו היא כ"אש זרה", אולם אם ההתחברות לה' יתברך היא רוחנית ולצורך השגת מטרה כללית, התחברות כזו היא בבחינת "אש התמיד" הרצויה לפני ה' יתברך. וכן מובא במדרש (ילק"ש, שיה"ש, רמז תתקצג): "רשפיה רשפי אש', לעתיד לבא זיוון של ישראל יוצא באש של כסא הכבוד, שנאמר (ישעיה, י', י"ז): 'והיה אור ישראל לאש".

יהי רצון שה' יתברך זכנו  לקיים את כל מצוות התורה במדויק, ובאיזון הנכון בין יכולת הגוף לבין התלהבות הנשמה, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם" (יחזקאל, ל"ו, כ"ז). "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב נאם ה'. ואני זאת בריתי אותם אמר ה' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם" (ישעיה, נ"ט, כ'-כ"א).

העל"ה רפאל ב"ר אשר חגבי (רפי חגי)