דברים שרואים משם לא רואים מכאן 

"הלו אמא, את שומעת אותי?

כן, עוד כמה דקות אני הולך לעשות את הסדר. לא, מה פתאום לבד, יהיו פה המון ישראלים.

אמא אני מאוד אוהב את כולם. דיברתי עם גליה ואני מה זה מתגעגע אליה, כבר שלושה חודשים.

אמא תמסרי גם לאבא ולחגית שאני מתגעגע. גם לסבתא.

בטח שאני אהיה ... הבטחתי לך שבראש השנה אני אהיה, האמת איך שזה נראה כרגע יכול להיות שאחזור כבר בשבועות.

הלו אמא, את שומעת? פשוט הקשר לא כל כך טוב, אמא? ...".

תופעה מעניינת "הטיול לדרום מזרח אסיה". אני זוכר שביקרתי לראשונה באסיה לפני קצת יותר משמונה עשרה שנה. בהודו למדו אז להכיר את "המטייל הישראלי", באיי תאילנד עוד לא היה חשמל, ומים זרמו שם רק לפעמים, ובנפאל עוד היו מסלולים בהרים שיכולת לטייל בהם ולהרגיש ממש לבד.

והקשר ... אולי יותר מהכל, הנסיעה למזרח סימלה אז שקט, יציאה להתמודדות עם מציאות אחרת, חופש מהארץ, התנתקות, מעין טיול התבגרות.

זה היה לפני שהמציאו את האינטרנט, את הפלאפון וה-sms , לפני ה- Yahoo messenger, Skype והרבה לפני ש voice over ip הפך לתופעה נפוצה.

מאז הפשירו הרבה שלגים על פסגות ההימלאיה ומים רבים זרמו אל הנהרות שבהם עושים היום רפטינג,

והישראלי המצוי ... השתנה. התרמילאי הישראלי מודל 2007 הוא לגמרי אחר.

את אפי פגשתי בכניסה למשרד הנסיעות הכי ישראלי בעולם שדווקא מתנהל בקטמנדו על ידי נפאלי חביב ואמין בשם "מאיר סוויסה".

סוויסה הוא שם דבר בנפאל והוא חולש על שני משרדי נסיעות שכל לקוחותיו ישראלים.

אפי, בחור צנום בן 24, מחדרה, עמד בכניסה והיה מבואס מאוד כי יום לפני כן גנבו לו את מכשיר ה PSP, מעין דגם משוכלל לפלייסטיישן חדיש שהוא הביא איתו לטיול למזרח.

"אני אגיד לך את האמת" הוא אמר בשקט.

"נסעתי לטיול במזרח כדי לצאת קצת מהארץ, להשתחרר מהעול הזה שלחץ לי על הצוואר כמו מלחציים. הייתי צריך שינוי. אבל מהיום הראשון שעזבתי את הארץ אני מתגעגע בטירוף. לא יודע מה תקף אותי פתאום.

מתגעגע לחברה שלי שנשארה בארץ, מתגעגע לחברים, ואפילו לאמא, לאבא. וגם לסבא שלי. כל הזמן מלחיץ אותי שהוא ימות פתאום כשאני מטייל כאן.

תראה, היה לי משעמם בארץ, שום דבר מיוחד לא קרה. עבדתי בשירות לקוחות בחברת סלולאר, כל בוקר נוסע שעה בפקקים, פעם בשנה מילואים, אתה יודע... שגרה".

כאן הוא שותה קפה נמס מהארץ, אוכל במסעדות ישראליות, שומע ארקדי דוכין, אהוד בנאי ושוטי הנבואה

ב mp3 ואם יש הזדמנות הוא רואה בווידאו פרקים של "ארץ נהדרת" או ליגת האלופות.

"אפילו נהייתי קצת מסורתי, בשביל התרבות. פתאום נהייתה לי איזו משיכה ליהדות, בארץ זה בכלל לא עניין אותי, אבל כאן נראה שככל שמתרחקים מהארץ היא מתקרבת אלינו. זה דומה קצת למערכות היחסים האלה שמצד אחד 'אי אפשר לחיות איתן', ומצד שני 'בלתי אפשרי לחיות בלעדיהן'".

זה מעורר מחשבה: מה מושך כל כך הרבה ישראלים למזרח?

כמות התרמילאים הישראלים במזרח היא אדירה ביחס לאחוז היחסי שלהם בקרב האוכלוסייה הכללית. לא גרמנים, לא יפנים, לא אמריקאים או בריטים. בחורינו המצוינים מטפסים על גבעות ההימלאיה, חותרים במרץ בנהרות נפאל ורוקדים בטראנס במסיבות פול- מון בקופנגאן, ובהמוניהם.

קופנגאן, תאילנד 8.4.2007, ערב חג שני, מסעדה ישראלית

"פה, בקופנגאן, האי הכי יפה בתאילנד ואחד היפים בעולם, יש לך את ישראל הקטנה..." מספר אחד מבעלי ארבע המסעדות הישראליות שבאי, " אנחנו בכל מקום. אנחנו, הישראלים, בכל מקום!! לאן שלא תסתכל תראה אותם. אוכלים, מטיילים, רוקדים. תאמין לי, כבר לא צריך לחזור לישראל!".

על השולחן מפוזרים שרידים מארוחת ערב טיפוסית שמוכרת לכל תרמילאי ישראלי במזרח הרחוק:

שייק אבטיח טרי, שקשוקה, סלט ישראלי (שכולל עגבניה ומלפפון מקומיים ושמן זית וזעתר שהובאו במיוחד מהארץ), פירה, ולרגל החג גם מצות. בקרוב יורחב הפלא לשאר מדינות אסיה והמהפכה התרבותית תושלם.

סדרה של חיסונים נגד כלבת, דלקת קרום המוח, צהבת ומלאריה. קצת קניות שימושיות, גרב שאפשר לאכסן בה את הכסף המסמכים, הדרכון וטרוולרס צ'קס למען הביטחון, תרמיל משומש היטב והופ, יוצאים לדרך.

הסיבה הרשמית לנסיעה שלנו היא שהחלטנו להדפיס את העיתון "קבלה לעם", שמחולק מזה חצי שנה ברחבי ישראל, במהדורה מיוחדת לדרום מזרח אסיה ולחלק אותו באהבה לכל עשרות אלפי הישראלים המטיילים בתאילנד, הודו ונפאל. רעיון פשוט בתיאוריה, אבל הביצוע מורכב הרבה יותר. עם זה נצטרך כבר להסתדר איכשהו.

יצאנו לדרך, צוות בן עשרה אנשים שכולם טיילו בעבר במזרח ומכירים היטב את השטח.

עזבנו את הארץ ויצאנו להודו, נפאל ותאילנד עם הרבה כוונה טובה בלב ורצון כנה למצוא את הדרך המתאימה להעביר את הקסם של חכמת הקבלה לתרמילאים במזרח.

על הפרק צפו מייד המון שאלות: איפה מדפיסים עיתון בהודו? איך לחלק אותו, והיכן? כיצד להוביל עיתונים מבנגקוק לאיים בתאילנד? מה נעשה בקטמנדו, איך יתקבל העיתון על ידי התרמילאים הישראלים ועוד שאלות רבות שצריך למצוא להן פתרון.

בליבו של כל אחד מאיתנו קיננה בסתר מחשבה, איך אנחנו היינו מגיבים כמה שנים אחורה, בזמן הטיול שלנו במזרח, אם היינו מקבלים לידנו עיתון שמספר על רוחניות, אהבת הזולת, חיפוש ופנימיות?

אז קצת נתונים: קרוב ל-2000 ישראלים חגגו השנה את הסדר בקטמנדו, עוד כ-1000 חגגו בפוקרה - העיירה השנייה בגודלה בנפאל, בסביבות 1,500 התכנסו בבנגקוק, וקבוצות קטנות יותר התאספו בדרמסלה ובקאסול שבצפון הודו, וברישיקש שעל גדות הגנגס. באיים קופנגאן וקוסאמוי השוכנים לחופי מפרץ תאילנד נאספו עוד כמה מאות בסדרים מאולתרים.

גם בוייטנאם ובקמבודיה נערכו השנה לראשונה סדרי פסח, ונראה כי עם ישראל אמנם מטייל בעולם אבל על הסדר הוא לא מוותר בשום מחיר.

מה גורם לכל כך הרבה אנשים צעירים לעזוב הכל ולנסוע ל"טיול של אחרי צבא" במזרח? האם זו רשימת פעולות שצריך לעבור כל ישראלי צעיר לפני שהוא מתחיל ללמוד באוניברסיטה, לפתח קריירה, להתחתן ולהיכנס למסלול החיים השגרתי? האם אלה רגעי התמימות האחרונים לפני שהוא מתיישב ו"נכנס לתלם", או אולי מסתתר כאן משהו עמוק יותר, איזה חוסר שקט פנימי, חיפוש אחר משמעות בתוך הריקנות שהולכת וגוברת? ובכלל, מה יש לחפש שם?

את יוסי ועירית פגשנו בכניסה ל"Little Italy" המסעדה הישראלית הכי פופולארית בבאגסו, כפר קטן מעל לעיר דרמסלה שבצפון הודו.

למען הדיוק, אנחנו לא מדברים ממש על דרמסלה, אלא על מקלוד גאנג', עיירה ציורית ששוכנת מעל לדרמסלה, תושביה פליטים טיבטיים ובראשם עומד הדלאי לאמה.

האזור הוא אחד היעדים המועדפים על תרמילאים ישראלים רבים שמציפים אותו ונהנים ממגוון של סדנאות רוחניות המוצעות שם בשפע על רקע נוף הררי מרהיב ומזג אוויר נוח יחסית ברוב עונות השנה.

עירית סיימה תואר ראשון במשפטים ומתלבטת האם להמשיך הלאה ולפתח קריירה של עורכת דין בארץ, ויוסי, מתכנת בכיר בחברת היי טק שהחליט לקחת פסק זמן מהעבודה ולעשות חושבים לפני שהוא מחליט סופית לטחון עבודה ולא לראות בית.

הם ביחד כבר שנתיים והטיול משמש עבורם סוג של בדיקה אחרונה את הקשר שלהם לפני שהם עושים את הצעד הגדול ומתחתנים.

הם לומדים יוגה, ניסו כבר סדנת ויפאסנה ובשבועיים האחרונים גם מתרגלים מדיטציה כל בוקר, באשראם הטיבטי המקומי.

"האמת היא שקשה להגדיר מה בדיוק אני מחפש", אומר יוסי במבט מהורהר. "אולי את עצמי. רוחניות זו מילה קצת גדולה עבורי, מושכת ומאיימת כאחד, אבל כאן אני מרגיש עם זה נוח.

בארץ, אני קצת נרתע מזה כי איכשהו נוטים לקשור את זה לדת. תראה, אני לא טיפש. ברור לי שאני לא אהיה נזיר טיבטי. יש לי חברים שהלכו עם הקטע הזה עד לקצה, נכנסו לאשראם ומשחקים אותה הודים. גם כל הניסיונות האלה להתלבש כמוהם הוא קצת פתטי.

כל מי שטייל בהודו ונמצא בתהליך של חיפוש, מכיר את ההרהורים שעולים בך כשאתה משתתף בכל הסדנאות הרוחניות האלה. אתה עושה מדיטציה, מנסה קצת "להיות הודי" לכמה זמן שאפשר. אבל לפתע הטבע שלנו, הרצונות החזקים שקיימים בנו מתנגדים לניסיון לדכא אותם. אז אתה נותר עם שאלה אמיתית: מה היא הדרך הנכונה עבורי? הרי אני לא אצייר לעצמי נקודה אדומה על המצח, אבל אני חייב להגיד לך שכרגע, באופן זמני, התהליך שאני עובר עוזר לי להיפתח לדברים האלה.

ודאי שאם תצמיד אותי לקיר, אז אני אומר לך שלמרות שזה נשמע בנאלי, אני יודע שבסוף אחרי כל הסיבובים האלה אחזור הביתה והתשובה תחכה לי שם".

בקצה רחוב הקוואסן המכונה בפי כל "קוואסן רואד", אחרי דוכן הפלאפל הקומפקטי לבין עשרות עגלות הנודלס המוקפץ, מתנשאים שני שלטי ענק בעברית "הקשר הישראלי" ו"המרכז למטייל".

מלבד שלטי הניאון בתאילנדית, ושלטי המסעדות באנגלית עבור התיירים, אלה הם השלטים היחידים שבולטים ומסמנים את הנוכחות הישראלית הפעילה ברחוב ובתאילנד בכלל. קרוב לשמונים אלף ישראלים מבקרים בתאילנד בכל שנה. רובם עוברים בתחנה המרכזית הסואנת של אסיה שנקראת בנגקוק בדרכם ליעד אקזוטי ומעניין יותר במזרח.

מבנגקוק מובילה דרך המלך לאיים השונים השוכנים לחופי מפרץ תאילנד. אחת לחודש מתקבצים מטיילי תאילנד והמזרח למסיבת 'פול מון' בקופנגאן. כשהירח מלא, מתאספים קרוב לארבעת אלפים איש למסיבת חוף שרוקדים במשך עשרים וארבע שעות ולעיתים גם יותר.

אנחנו משכימים מוקדם בבוקר, הכפר שבו אנו ישנים ריק מאדם. המקומיים מתעוררים רק בצהריים. אנחנו עוברים במהירות בין בתי העסק, במסעדות, בגסט האוסים, בקפה אינטרנט - משאירים את העיתונים שלנו לישראלים שיבואו. מדי פעם פוגשים חבר'ה משלנו עם תרמיל על הגב וספר ביד, מחליפים רשמים, מחייכים וצוחקים ביחד, נפרדים מהם אבל לא שוכחים לתת עיתון ביד. הם לוקחים אותו, מסתכלים עליו ברפרוף וטומנים אותו עמוק בתרמיל. לנו זה מספיק, וממשיכים לתחנה הבאה.

גם בגואה שבדרום הודו כמו בקופנגאן מתקיימות מידי חודש מסיבות חוף ענקיות.

"תשמע, קשה לי להסביר לך מה דחף אותי להגיע למסיבות האלה כל חודש", אומר עופר, לשעבר קיבוצניק מבית אלפא, יוצא יחידה מובחרת, ועד לפני כמה חודשים בעלים של פאב מצליח בגואה שבדרום הודו. היום הוא גר בארץ ומשתדל להתרחק מהדברים האלה.

"כן בוודאי שעושים שם סמים. אין חכמות. אתה לא רוקד עשרים וארבע שעות סתם כך. אף אחד לא יכול להחזיק בזה בלי שמשהו יתדלק אותו. התהליך הוא כמעט קבוע, בדרך כלל זה מתחיל במהלך הטיול עם סמים קלים, ואז מתוך לחץ חברתי כי כולם עושים, ומתוך איזו ריקנות, זה קורה.

כמעט כל חודש מחזירים מגואה בחור ישראלי חזרה לאשפוז בארץ. בשנים שהייתי שם, ראיתי הרבה חבר'ה שהלכו לאיבוד. אתה נתקל בסיטואציות קיצוניות שאתה לא יודע מה לעשות איתן ואיך למנוע את זה. ואז עם הזמן זה הולך ומחריף. החבר'ה שמגיעים לגואה מחפשים שם רק דבר אחד. אתה יודע איזו חוויה קשה זו לדבר עם הורים שמודאגים בארץ ולא מבינים לאן הבן שלהם נעלם? מישהו חייב להתחיל לפקח על זה. לחלק מהאנשים שמגיעים למקומות האלה כמו גואה, אין לאן לחזור" ממשיך עופר בעצב. "רבים מהם ניסו למצוא את מקומם בארץ, הייתה להם אפילו עבודה טובה אבל באיזשהו שלב, משהו נגמר, הלב התרוקן, ואז מתחילים בקטן ולאט לאט זה הופך להרגל.

לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שסמים זו דרך לברוח. בכלל בכל המקומות האלה כמו גואה, יש הרבה אנשים שבורחים מהחיים. בורחים מחוויות שקשה להתמודד איתן, בורחים מעצמם.

אני אגיד לך, בהתחלה אנשים חיים כאן באשליה שהם בגן עדן. אתה מתרגל לשכנע את עצמך, אבל בפנים כואב. בסוף היום כשאתה יושב לבד עם עצמך ומסתכל בראי, אתה שואל את עצמך, מה אני עושה כאן? ואין לך תשובה. לא היה לי קל לברוח משם. אני לא יכול להגיד לך שאלה שתקועים שם כבר הרבה זמן מבינים את זה טוב מאוד, וקשה לצאת מזה", הוא נאנח.

בתום שלושה שבועות, שיחות עם מאות ישראלים, ולאחר שפיזרנו בהצלחה עיתונים בתאילנד נפאל והודו, סיימנו את תפקידנו, ואפשר לחזור הביתה.

קשה להסביר את החום שמתפשט בלב, כשאתה פוגש בחור או בחורה צעירים שהעיתון דיבר אליהם, עורר אותם לחשוב על הארץ או על משמעות החיים. פתאום ניצת זיק של תקווה, אופטימיות זהירה, ובעיקר תחושה שיש מוצא מהסבך והוא נמצא אצלנו. שלא צריך לברוח, להיפך, כדאי לחזור הביתה ויש למה לחזור.

חזרנו מלאי סיפוק שהכרנו חברים חדשים, לבבות מלאים ברצון לחפש, המון פתיחות ותמימות אמיתית. אין ספק שזה דור מיוחד. הוא מפותח מהדורות הקודמים, מבולבל מאוד, אבל כשהוא מוצא משהו שנוגע לו באמת בלב הוא מסתער עליו באותה יסודיות שהוא עושה כל דבר.

ואנחנו … אנחנו את שלנו ניסינו לעשות. ההמשך … יבוא.