פיצויי הלנת שכר 

פיצויי הלנת שכר על פי חוק הגנת השכר תש"ח - 1958
סעיף 17 לחוק דן בפיצויי הלנה.
התעריפים על פי ס' 17(1) הינם כדלקמן :
בשבוע הראשון 20% מהשכר המולן .
בעד כל שבוע שאחריו 10% מהשכר המולן
או חישוב לפי
הפרשי הצמדה מן המועד לתשלום שכר העבודה
עד ליום תשלומו בתוספת 20% על השכר מולן
בצירוף ריבית והפרשי הצמדה בעד כל חודש.
יצויין כי בעד חלק מחודש תשולם התוספת האמורה
באופן יחסי. יש דרך חליפית לחישוב פיצויי ההלנה
והיא בעד השבוע הראשון 5% מהשכר המולן ובעד כל שבוע או חלק שבוע שלאחריו, 10% מהשכר המולן, סעיף 17 לחוק הגנת השכר קובע
כי הזכות לפיצויי הלנת שכר, להבדיל משכר עבודה, תתיישן אם לא הוגשה תובענה לבית הדין האזורי תוך שנה מהיום בו רואים את השכר
כמולן או תוך 60 ימים מהיום שקיבל העובד את השכר שבו קשור הפיצוי , הכל לפי המוקדם אולם בית הדין האזורי רשאי להאריך את התקופה
של 60 ימים לתקופה של 90 ימים, כך נקבע בדב"ע שם/2-10 מדינת ישראל נ. ברזילאי ואח', פד"ע כרך יא' עמ' 292 כי משהתישנה הזכות
לפיצויי הלנת שכר לא ניתן להעניק את הסעד שנקבע בחוק על פיגור בתשלום שכר עבודה, ועל כן רשאי בית הדין לפסוק ריבית והצמדה
על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה.
כמו כן פיצויי ההלנה הינם חלק משכר העבודה.
לבתי הדין לעבודה ישנה סמכות להפחית או לבטל
את פיצויי ההלנה, הסמכות מעוגנת בסעיף 18 לחוק הגנת השכר:"בית הדין האזורי, רשאי להפחית פיצוי הלנת שכר או לבטלו אם
נוכח כי שכר העבודה לא שולם במועדו בטעות כנה, או בכלל נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה, או עקב חילוקי דיעות
בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש, לדעת בית הדין האזורי, ובלבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת, שולם במועדו".
בפסק דין דב"ע מד/73-3 דינה טל נ. שירותי כ. אויר - אגודה שיתופית חקלאית בע"מ, פד"ע טז עמ' 203 נקבע בע"מ 207 כדלקמן :
"פיצויי הלנה מכח הגנת השכר בא להרתיע מעביד מהלנת שכר עובד, הוא בא לעשות את ההלנה לבלתי כדאית מבחינה כספית , הוא אינו
ריבית או פיצוי על נזק בנזיקין, או במשמעות החוזית, הוא למעשה פיצוי in terorm 
משכך הדבר, קל לעמוד על המניע אחר סעיף 19 (א) לחוק הגנת השכר, עת מדובר במעביד. במקרה שלנו אגודה שיתופית שהיא על
סף פירוק. והראייה להיותה במצב זה היא שתוך ששה חודשים אכן יגיעו לפירוק - ההנחה היא שמצבו הכלכלי של ש. אותו מעביד היה
כזה שאי תשלום השכר במועד לא היה נמנע על ידי "הסנקציה" של פיצוי הלנה, אולי גם הניחו מראש כי במצב כזה, מאליו מתקיים
האמור בסעיף 18 לחוק. כי אי תשלום השכר במועד, בשל נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה" משמש עילה לביטול פיצויי הלנה".
בדבע נג/3 - 225 פלמ"ע בע"מ נ. עאצי, פד"ע כו עמ' 492 ובע"מ 497 נקבע כדלקמן : "מדיניות המחוקק היתה להפוך עיכוב מכוון בתשלום
פיצויי פיטורים לעובד ע"י מעבידו לבלתי כדאי, עם זאת, מכיוון שפיצוי ההלנה הוא גבוה מאוד, כ - 500% לשנה, ובימ"ש העליון הגדיר
אותו "כסנקציה דרקונית" החליט המחוקק להעניק לבית הדין לעבודה את האפשרות להפחית או לבטל את פיצויי ההלנה. על פי רשימה
סגורה שצויינה בסעיפים 18 ו - 20 לחוק. בתי הדין לעבודה גיבשו מדיניות לגבי יישום לשונו ומטרתו של החוק, וזאת בחיפוש אחרי
האיזון שבין זכויות עובדים לקבל שכר עבודה, ופיצויי פיטורים במועד שנקבע בחוק, לבין העונש הקיצוני המוטל על המעביד שלא שילם
את השכר או את פיצויי הפיטורים, עקב אחת הסיבות שצויינו בסעיף 18 לחוק, יתירה מזו, גישת בית הדין הארצי, בפירוש המונח "טעות כנה"
היתה רחבה וליברלית משום הסמכות הרחבה שנקבעה להפחתת פיצויי הלנה בין 19% ל - 1% לאחרונה אנו עדים לכך שמדיניות בית
הדין הארצי בעניין פיצויי הלנה תומכת דווקא בגישה המקלה ומעניקה שיקול דעת רחב יותר בידי בית הדין עת בא הוא להכריע בשאלת
חיוב מעביד בפיצויי הלנה ותומכת בפרשנות רחבה יותר של הנסיבות המנויות בסעיף 19 ו - 20".
בדב"ע נב/3 -86 ד"ר מיכאל שרף נ. ספרייה משותפת לדורות -לוד פד"ע כט עמ' 301 , בית הדין הארצי קיבל את הערעור כנגד חיוב
המשיבה והמערערת שכנגד בפיצויי הלנה מלאים מאחר ונציגות העובדים שם חתמה על הסכם עם העיריה לפיו תשלם העיריה
לעובדים את השכר בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בתנאי שהעובדים יסירו את תביעתם כנגד המשיבה-העמותה, העובדות קיבלו את
השכר שלהן על פי ההסכם, אך לא הסירו את תביעתם כנגד העמותה, העובדה שהעובדות בעניין שלפנינו קיבלו את הכספים יש לראות
הסכמה לאמור בהסכם שדן בעניין בין נציגות העובדים והעיריה, אין העובדות יכולות או רשאיות .. הרי שהתנהגותן בתביעתן למימוש
הזכויות שבחוק, מהווה לאור האמור לעיל, שימוש בזכות שלא בתום לב קיצוני ובית הדין לא יתן ידו לכך.
בדב"ע נו' /3-267 המוסד הקתולי לשירותי הצלה נ. פואד חובון (לא פורסם) בית הדין אף ביטל את חיוב המערערת המעבידה בפיצויי
הלנה לתקופה שקדמה להגשת כתב ההגנה על אף שמדובר היה בתשלום פיצויים מותנה בחתימת המשיב, העובד, על כתב קבלה
ושחרור, הכולל ויתור על תביעות נוספות , חתימה שהמשיב סרב לה,
בית הדין הארצי קבע שהיתה שם טעות כנה מצד המעבידה כי בנסיבות המקרה נהגה היא על פי ההנחיות שהיו ידועות לעובד.
למרות כל האמור לעיל - לפי סעיף 8 לחוק שכר מינימום, התשמ"ז 1987 - ביה"ד רשאי לחייב מעביד שהלין שכר מינימום לשלם לעובד
פיצויי הלנת שכר מוגדלים, ככל שייראה לו צודק בנסיבות העניין.