רצה לחסוך השתתפות עצמית והפסיד הכל 

מכוניתו של אלי פגעה במכוניתו של דניאל. אלי שילם לדניאל את מלוא נזקיו ופנה אל חברת הביטוח שלו, ביטוח ישיר, כדי שתשפה אותו על התשלום.

סכום התביעה היה קטן, כ-6,000 שקלים. ביטוח ישיר מינתה חוקר. אלי מסר לו כי הוא לא נסע ברכב במועד התאונה, אלא בנו ובתו.

החוקר פנה אל השניים וגם אל דניאל, נהג הרכב שנפגע.

החוקר הקליט את כולם ומצא סתירה: לפי גרסת אלי, הבת, שהייתה נהגת ותיקה, אחזה בהגה בעת התאונה. לפי גרסת דניאל, היה זה הבן, שהיה "נהג צעיר".

אתה נוכל, הטיחו נציגי ביטוח ישיר באלי. שיקרת כשמסרת לנו כי הבת נהגה, כדי שננכה ממך השתתפות עצמית של 1,926 שקל בלבד, לעומת השתתפות עצמית של 2,890 שקל במקרה שהבן נוהג, בהיותו נהג צעיר. ניסית להונות אותנו ב- 964 שקל.

כאן שלפו נציגי ביטוח ישיר את נשק יום הדין. נשק קטלני הקיים רק בתחום הביטוח: סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח הקובע כי מבוטח שמסר לחברת הביטוח "עובדות כוזבות בכוונת מרמה", מפסיד את כל תגמולי הביטוח ואינו זכאי לדבר, אפילו לא לנזקו האמיתי.

בקיצור, ביטוח ישיר שילחה את אלי לביתו בלא כלום.

אלי פנה לעזרת בית המשפט לתביעות קטנות בקריות. השופטת פנינה לוקיץ' שמעה את הבן והבת, את אביטן וגם האזינה ברוב קשב להקלטות. לבסוף העדיפה את הגרסה לפיה הבן הוא זה שנהג בעת התאונה.

זהו דבר יום ביומו. השופט שומע עדויות וקובע את גרסתו של מי הוא מעדיף. אין זה אומר כי מי שגרסתו נדחתה הוא רמאי. "הוו מתונים בדין", מזהירה מסכת אבות את הדיינים, הכרעה שיפוטית אינה אמת מוחלטת. גם השופט בשר ודם ועלול לטעות. השופט מוסמך להכריע למי להאמין, אך גם הוא אינו בוחן כליות ולב.

אולם השופטת לוקיץ' הלכה צעד אחד נוסף. היא הגיעה למסקנה שהכרעתה לדחות את גרסתו של אלי, צריכה להוביל בהכרח גם למסקנה שהוא רמאי. על כן יש להענישו במלוא חומרת הדין ולשלול ממנו את כל תגמולי הביטוח, גם אלה המגיעים לו בדין.

אכן, מסבירה השופטת, המדובר במרמה רק ביחס לגובה ההשתתפות העצמית ולא לעצם הזכאות לתגמולים. אולם עלינו השופטים מוטלת המשימה למגר את התופעה של תביעות שווא המוגשות במרמה.

בשולי הדברים, מוסיפה השופטת, כי "מבחינת המבוטח מדובר בתוצאה קשה, שכן נזקו אינו זוכה לכיסוי ביטוחי, אף לא באופן חלקי, למרות שהוא שילם פרמיות כסדרן ואף דאג להוצאת כיסוי ביטוחי לבנו הצעיר, אולם תוצאה זו הינה בגין מעשה המרמה מצדו, מעשה אליו רתם את שני ילדיו".

וגם אנו מבקשים להוסיף מספר הרהורים נוגים. מדובר בבית משפט לתביעות קטנות. מבוטחים הפונים לעזרתו אינם מיוצגים לעומת חברת הביטוח המיוצגות שם על ידי אנשי מקצוע.

הנה למשל, השופטת קבעה, כי אין לה ברירה אלא לשלול מהמבוטח את תגמולי הביטוח, אולם סעיף 29 לחוק חוזה הביטוח, המצוי 4 סעיפים לאחר סעיף 25 הדרקוני, מקנה שיקול דעת לשופט להעניק למבוטח את תגמולי הביטוח, כולם או חלק, גם אם הגיע למסקנה כי המבוטח הפר סעיף אחר בחוק.

בית המשפט העליון קבע כי טענת תרמית יש להוכיח "על כל תגיה ודקדוקיה ובדרגת שכנוע מן הגבוהות ביותר הידועות במשפט האזרחי".

האם כך קרה במקרה של אלי? הנה ספק אחד: השופטת התבססה בעיקר על דניאל, הצד השלישי, שהעיד כי ראה את הבן נוהג. אולם גם דניאל זה הודה כי "במקום שרר חושך".

ולבסוף נשאלת השאלה, מדוע במקרה ההפוך, בו מדובר בחברת ביטוח סוררת, שופטינו כל כך מתקשים להטיל עליה פיצויים עונשיים?

אפילו את הסמכות להטיל את הסנקציה המצומקת, של ריבית עונשית, הם נמנעו מליישם, עד שהמחוקק התערב והטיל עליהם חובה להפעילה.

לעומת זאת מפליא עד כמה ממהרים שופטינו לעטות עליהם את גלימת השריף, כאשר הם סבורים כי זיהו מבוטח סורר.

31.8.2010 מסמך 819