יוסי גמזו
בפרוס השנה החדשה
על סף שנה שטרם ראינוה בעינים
ועם צאתה של זאת המסתלקת כיאה
ראוי אולי לרגע לערך סכום-בינים
של מה שכבר ראינו בה ולואי שלא נראה:
ודאי שלא חסרו בה גלויים שטוב לשמע
אודותיהם – כמו עלית בני נער מארה"ב
והשגי ישראלים בספורט ובקולנוע
ורוח-התנדבות של אזרחים טובי-לבב.
אך שום שקלול הוגן של יחסי כפות מאזנים
בין המלהיב והמדאיב פשוט אינו יכול
לנקט קו סלקטיבי קל של עצימת עינים
מול פאשלות שאסור מולן לטמן פה ראש בחול.
ראינו איך עולם המתימר להיות נאור כאן
נוהג כאימפוטנט גמור בתחום המדיני
ומאפשר לסרקזות איראניות לדהר כאן
אל נקודת האל-חזר של כח גרעיני.
ראינו איך אותו עולם אץ לגלגל עינים
גדושות דמעות-תנין של התחסדות וצער רב
על טראומת ה"נאקבה" של פליטים פלסטינאים
בלי להזכיר מיליון פליטים של י ה ו ד י ע ר ב.
ואיך שובי גלעד שליט שלנו, שאיננו
זוכה שנים אף לבקור בודד של "צלב אדם",
עוד מטיפים לנו מוסר על כי מונעים הננו
מכל משט לעזה זכות תגבור לאותה סדום.
ואיך הומניטאר דגול כריצ'רד גולדסטון קשישא
ששחורי-עור רבים דן לגרדם ממרום צדקה
של חמלתו – לוטש בנו בזעם עינא בישא
על שהשבנו אש בימי "עופרת יצוקה".
ראינו צביעותה של שיטת דלת מסתובבת
בה צבא העבדים של הנצול החזירי
מכנס לכאן אך ילדיו של ההורה העבד
מגרשים אתו בסוף מפתח אחורי.
ואיך מפלגת עבודה חורטת כאן על דגל
את כל הססמאות בהן בוגדת היא מיד
תמורת כסאות שבמחירם מרבה היא לפשט רגל
ועוד מעט לא רגל היא תפשט, כי אם גם יד.
ועוד ראינו – איך לא שר אחד בלבד מכשר פה
למעל בשלל כספי צבור בעוד הוא לא רק שר
בשין – כי אם בסמך: סר מדרך-הישר פה
עד שיוסר מכס השר לתא המאסר...
ואיך שנים קפחו כאן נצולי שואה בלי בשת
בידי ממסד אטום שעל תקון עולות ותר
ואיך פועל מבטל נזרק לרחוב מבית-חרשת
משום שבהונג-קונג יש עבודה זולה יותר.
ראינו איך במקח וממכר קואליציוני
עם אלה העושים קרדם לחפר בו את דתם
ותרה הממשלה הזאת על צדק פרינציפיוני
לאברכים אשר שתמטנותם היא פטורתם.
ואיך מנוי הרמטכ"ל, במקום לטעת בנו
כבוד לצה"ל, כאן אלץ אותנו לחזות
משחק כסאות כה מוסיקלי שעוד לא שמענו
מזה שנים מין מוסיקה צורמת שכזאת.
לכן, היות שכל סכום תמיד מתעתע
בתקוותינו לשנה טובה יותר, נאמר:
תכלה, כמו שכתוב, שנה עם כל קללותיה,
תחל שנה עם ברכותיה כי הלב נכמר.
נכמר כי יש כאן עם שמדינה זו יקרה לו,
עם היודע להבחין בין מר ובין מתק
ואם אמנם העם הזה מבין מה שארע לו
לחלומו – זה זמן לחדל לדם פה ולשתק.
זה זמן לתפס כי אם אכן לא מאחר עדין
ואם עוד יש ניצוץ של אופטימיזם בחזה
עלינו כאן לקחת את עצמנו בידים
ובאותן ידים – את גורל העם הזה.
