היום הקצר בשנה 

היום הקצר בשנה  - בעיקר שאלות

יום הולך ויום בא. עונה נמוגה לאיטה בהתמזגות מושלמת עם זו הבאה אחריה.

נביטה, הנצה, פריחה, לבלוב, שלכת, ערום וחוזר חלילה.

ואנחנו? אנחנו גדלים. חיים, מתים, נופלים, קמים, צוברים נסיון, סבלנות, חכמה, דעת, סובלנות ואהבה.

כשמתקצר לו היום, והאור נגוז במפתיע כבר בשעות המוקדמות של אחר הצהריים - זה סימן שהזזנו שעון, שנישאות תפילות לגשם, שהריח של קמיני העץ מתבל את האוויר ומרחיב את הלב שהתכווץ מעט בעקבות הקור. חורף.

החורף שלנו הוא לא ממש חורף. הוא חורף הומאופתי. יספיקו לנו אצבעות הידיים ובהונות של רגל אחת (במקרים נדירים נצטרך לבהונות  שתי  הרגליים), על מנת למנות את הימים הגשומים במהלכו של חורף.

עם זאת, גם אנו בארץ הקודש, חשים ומודעים ליום ההולך ומתקצר, לחשכה המאפילה עלינו ולצורך בשכבות לבוש נוספות.

ה21 בדצמבר הוא יום מאוד מיוחד. רגע מעבר מרגש. נקודה בזמן בה מתהפכות היוצרות. רגע אחרי, יתחיל האור לגבור על החושך.

( זהו הלילה הארוך ביותר. היום הארוך היותר הוא ב21/6. ב 21/3 וב21/9 אורך היום והלילה, שווה. ימים אלה נקראים ימי השוויון. )

מה קורה כשהלילה ארוך במיוחד?

לילה הוא זמן ייני ( Yin  ). זמן למחשבות והרהורים. במה אנחנו בוחרים להרהר? האם למחשבות יש אופי של *"מיים"? האם הפחד מככב בהן? אולי קנאה? חשדנות? האם הספקות חזקים יותר בהעדר אור?

מה קורה לכח הרצון שלנו? האם הוא נחלש ומתאדה? האם מקבל הוא משנה תוקף?

בתפיסה הסינית, הכל מתחיל בחורף. לכאורה, לא נראית כל תנועה. לכאורה, חווים סוג של מוות. אולם אך ורק לכאורה. מתחת לשלג ולכפור מתרחשים נסים. הכנות קסומות להמשך קיומו של מעגל הצמיחה והזרימה. זרעים שנטמנו זה מכבר, אוזרים כח רצון עילאי וצולחים את הקור ואת המכרסמים. כאילו גמרו אומר לא רק לשרוד אלא לממש את מלוא הפוטנציאל שלהם. מסירים מעליהם כל פחד. בנחישות רבה ובהתמדה, מחכים לרגע הנכון בו הנביטה תהיה אופטימאלית.

ומה איתנו? האם המחשבות לוקחות אותנו למעמקים חשוכים ומייסרים? האם אנו מוצאים כוחות להתמודד? האם אנו נחושים לממש את עצמנו?

כיצד אנו מתמודדים עם פחד?

מתי בפעם האחרונה הבטנו לפחד בעיניים ובנחישות הבהרנו לעצמנו שזהו בסך הכל שלב נוסף בגדילה שלנו?

השלב הנוסף הזה הוא בעצם חילופה של עונה. חילוף אנרגטי. חילופי צבעים, טמפרטורות, דברי מאכל, מצבי רוח. אנחנו " מרגישים את זה באוויר ".

הכינוס והקור של החורף לוקחים אותנו פנימה. לעתים הפחד מנצח, לעתים גובר כח הרצון על הפחד ( בתקופה הזו בעיקר, אפשר לראות ולשמוע על עניינים עם הגב התחתון והברכיים ).

מה קורה למיניות שלנו בתקופת החורף? האם העדר החום החיצוני משפיע גם על התשוקה? האם האש הזו דועכת בחורף?  או שאולי היא משמרת ושומרת עצמה כמו אותו זרע המחכה בסבלנות לנביטה האופטימלית שלו?

הקור הזה של החורף, מיעוטה של השמש - מזמינים אותנו לייצר אור. (בחנוכה, דלקו המוני נרות ברחבי הארץ. הבאת האור לחושך. ניצחון של בני האור. חימום הלבבות. תזכורת לאופטימיות. תזכורת לכך שדי בנר קטן אחד על מנת להאיר חושך גדול ). 

האור מדומה למחשבה אחת קטנה. מחשבה חיובית אחת, אופטימית, שמחה. מחשבה של אהבת אדם, של אמונה בטוב, של נחישות, התמדה, זרימה וכח רצון. מחשבה כזו, כמו דחף הנולד מפחד , תוציא את החושב אותה לאור. תוביל אותו למימוש הפוטנציאל הטמון בו.

התפיסה הסינית המסורתית מייחסת לתקופה הזו ביטויים פיזיים ורגשיים. החל מטעם מלוח דרך שיער הראש, האזניים,  השיניים, המוח ותפקודיו, העצמות, הברכיים, הגב התחתון, הפתחים התחתונים ( השלפוחית, פי הטבעת, אברי המין ), דרך נחישות, זרימה, התמדה, כח רצון, קנאה, חשדנות ופחד. נוסיף לאלו גם את הצבע הכחול והשחור ואת שעות אחה"צ והערב המוקדם .

דמיינו כי הללו מהווים קובייה הונגרית. קובייה שהיא אדם. איזה מן אדם אהיה? כיצד אהיה מורכבת מהבליל הזה? האם הפחד מכתיב את חיי/ משתק אותי/ מניע אותי? האם הנחישות?  האם אני היא זו הרוקמת את חיי?

*מיים מקבלים את הצורה של הכלי בהם הם נמצאים. האם אני נשארת בתוך הכלי מבחירה / מפחד / מהעדר כוח רצון / מהתמדה?

אמר לי פעם חבר: "הרבה חושך בדרך אל האור". ההתבוננות האחרת היא אותו נר קטן המאיר חושך גדול. הבחירה לעולם בידינו.

מבחינתי, זהו זמן מעורר השראה. הזמנה לצלילה לעומק התודעה, לגילויים.  אלו רגעים בזמן בהם אנחנו יכולים לברוא את המציאות שלנו ולקחת אחריות. לבחור בכח הרצון. מעכשיו, ילך ויגבר החום והאור החיצוני. מעכשיו, תגדל האנרגיה שלנו ותלווה את המהלכים שלנו באשר הם.

מאחלת לכולנו בחירות מדוייקות.

מצרפת את הכניסיני תחת כנפך - מוזמנים לקרוא ולהתבונן דרך עיניי החורף, דרך מיעוט האור, דרך הפחד והתשוקה.

הכניסיני תחת כנפך

הכניסיני תחת כנפך,

והיי לי אם ואחות,

ויהי חיקך מקלט ראשי,

קן-תפלותי הנדחות.

ובעת רחמים, בין-השמשות,

שחי ואגל לך סוד יסורי:

אומרים, יש בעולם נעורים   -

היכן נעורי?

ועוד רז אחד לך אתודה:

נפשי נשרפה בלהבה;

אומרים, אהבה יש בעולם -

מה-זאת אהבה?

הכוכבים רמו אותי,

היה חלום - אך גם הוא עבר;

עתה אין לי כלום בעולם -

אין לי דבר.

הכניסיני תחת כנפך,

והיי לי אם ואחות,

ויהי חיקך מקלט ראשי,

קן-תפלותי הנדחות.

י"ב אדר, תרס"ה