היום, 2.9.2010, פורסמה החלטתו של ביהמ"ש העליון בשיבתו כבג"צ בעניין האמור.
למי מאיתנו שאינו זוכר/מודע לסוגיה , נזכיר:
בשונה מחבות במס הכנסה המוטלת על כל הכנסה חייבת בלי מגבלת תקרה, הרי דמי ביטוח לאומי וביטוח בריאות (להלן: דמי ביטוח), היו כמעט תמיד מוגבלים בתקרת הכנסה, אשר ממנה ומעלה כבר לא הוטל חיוב בדמי ביטוח.
ואולם בדומה לניסיון כושל בתחילת שנות ה-2000 שנגדע באיבו עוד טרם סיומו החוקי, נקבעה לפני כשנה "הוראת שעה" בה הועלו תקרות ההכנסה החייבות בדמי ביטוח שעמדו על עד פי 5 מהשכר הממוצע במשק, לפי 10 מהשכר הממוצע, וזאת לתקופה 1.8.2009 ועד 31.12.2010.
(לפני שפגה ה"שעה", כבר גילה האוצר כוונתו במסגרת התוכנית הכלכלית לשנים 2012- 2011 כי עדיפות "שעתיים" משעה, ולכן במקום לחזור לתקרות הרגילות החל בשנת 2011, מוצע על ידו כי תמותן הירידה, והתקרות תהיינה בשנת 2011 פי 8 מהשכר הממוצע, ובשנת 2012 פי 7 ).
מנגד ובניגוד לכל הגיון "אדם סביר", נקבע במפורש כי גמלאות הביטוח הלאומי מחליפות שכר כגון דמי לידה תגמולי מילואים וכד' שלכאורה ובין השאר בגינן משתלמים באופן שוטף דמי ביטוח - לא יוגדלו, ויישארו לפי התקרות הנמוכות הקודמות.
גורמים משמעותיים במשק הישראלי נזעקו והגישו בג"צ, כנגד תופעה זו ובכללם: לשכת ארגוני העצמאים, לשכת רו"ח, לשכת עו"ד, פורום מחטי"ם מגדי"ם וטייסים במיל', ועוד מספר יחידים.
החלטתו של בג"צ נפרסה על פני 66 עמודים ארוכים ותמימים אך הפסיקה עצמה קצרה ותמציתית.
אנו מביאים את הפסק כלשונו וישפוט הקורא את השופטים:
"סוף דבר:
עתירות אלה הציבו סוגיות גרעיניות בתחום הביטחון הסוציאלי בישראל, ובענין היחס שבין מגזרי האוכלוסיה השונים הנושאים בנטל מימונו. הן מיקדו את הרציונל לשיטת המימון של הביטחון הסוציאלי, שמקורה העיקרי נובע מדמי הביטוח המשולמים על-ידי ציבור המבוטחים. שיטה זו בנויה על עקרון התשלום על-פי היכולת מצד אחד, ועל קבלת הגמלה על-פי מידת הנזקקות לסיפוק הצרכים הבסיסיים לקיום אנושי בכבוד, מצד שני. אין זיקה מתחייבת בין גובה דמי הביטוח המשולמים לבין גובה הגמלה המוענקת. כך פועלת מערכת הביטחון הסוציאלי, הנשענת על פרוגרסיביות בגבייה, תוך מתן מענה לנזקקות על בסיס סיפוק הצרכים החיוניים לאדם.
התיקון לחוק הביטוח הלאומי, העומד במוקד העתירות, אינו מנוגד לתפיסה הבסיסית של מבנה מנגנון הביטחון הסוציאלי ולתכליות החברתיות שהוא נועד להגשים. הוא פוסע בתלם הקיים של רעיון הטלת הנטל על-פי היכולת הכלכלית, ותשלום הגמלאות על-פי הצורך הבסיסי. האילוץ הכלכלי שהביא לצורך בתיקון החוק, שמקורו בהפחתת הזרמת כספי המדינה לתקציב המוסד, אינו שיקול זר בפתרון שנמצא לכיסוי הפער התקציבי שנוצר. גם האמצעי שנבחר לצורך מתן מענה לאילוץ האמור מתיישב עם עיקרי השיטה. הוא מכביד, אמנם, את הנטל על בעלי היכולת הכלכלית הגבוהה, ונמנע מהגדלת גמלאות מחליפות-שכר, ומותירן בעינן כפי שהיו ערב התיקון, אך בו-זמנית נמנע מקיצוץ קצבאות לנזקקים, ומפגיעה בקבוצות החלשות. כן אין להתעלם מכך כי מדובר בהוראת שעה, על ההשלכות הנובעות מכך.
אין למצוא פגם משפטי-חוקתי בתיקון לחוק. אוסיף ואומר, כי הוא משתלב גם עם נורמות של מוסר חברתי, הנשען על רעיונות של סולידריות ועזרה הדדית, שעליהם מושתתת תפיסת הביטחון הסוציאלי בישראל.
אציע לחברי לדחות את שלוש העתירות, ולהימנע, בנסיבות הענין, ממתן צו להוצאות.
וכמו שאמר ראש ממשלתנו מר מנחם בגין ז"ל: יש שופטים בירושלים !!
