בובה על חוט/סופי ברגר.
שני כורסאות אדומות, אחת לצד השנייה, כורסא אחת ממול בצבע קרמי. היא, הוא, נכנסים, מתיישבים, היא מתיישבת מולם.
היא מתבוננת בה חוקרת את פניה, חושבת "מה לעזאזל אני עושה פה?" מביטה בו בחדר: כוננית מלאה בספרים, איזה שעמום, הכל ספרי לימוד: בעברית, באנגלית, על הקירות תלויות תמונות מאד סתומות, לא ברור מי צייר ומה צוייר, כסא ושולחן עץ מדהים ביופיו, פנקס קטן ומס' עטים משלימים את מראה השולחן, מנורת לילה קטנה להאיר את השולחן בלילה כנראה,[מדמיינת בעיניי רוחה את אורה הרך], ליד הדלת מתקן לתליית מעילים רק שפה בחדר תלויה בובת חוטים.
היא מתבוננת באותה בובה, לא מסירה מבטה משם, הוא, יושב לצידה בכורסא שנייה, היא ממול מתחילה לדבר, לא שומעת אותה, נמצאת בעולם אחר, תוהה מדוע אותה בובה תלויה, מה בעצם עוללה? חושבת כיצד תוכל להציל אותה, ממה? חוט המחשבה נקטע כשנשאלת שאלה על ידה של זו מולה והיא מסיתה מבטה אליה כלא מבינה, היא אומרת לה חד משמעית " אינני מבינה מה אני עושה פה, לא רוצה להיות פה", בראשה עוברת תמונה אחרת לגמרי, רואה עצמה תלויה פה כאותה הבובה- בובה על חוט, כל חייה היתה כזו, מונעת לפי רצונו של זה שיושב לצידה, לא מסרבת לכלום, לא דורשת מאום, חיה לה מיום ליום ובקושי עובר לו היום.
לרגע היא נושמת ארוכות, לוקחת נשימה ארוכה גומעת את האויר, מרגישה כה חנוקה, דמעות של מצוקה מתחילות להיקוות מתוך עיניה היפות, היא מסיתה מבטה מיד לאותה בובה וכל שהיא רוצה זה לגשת לשחררה משם ,נזכרת בסיטואציה של חדר קטן, שלו, שלה, צעקות, אורות עמומים, הוא אותה משפיל, מזעזע במילים. מותיר עוד צלקת מדממת בלב. "את כל כך טיפשה" לא אחת אמר, המשפט כמו מהדהד באותו חדר של היושבת מולה, "אכן טיפשה" חושבת לעצמה אך לא באופן שאתה חושב אישי ה"יקר" טיפשה על שנים של שקט מצידי, על כל רגע נתון של כאב הלב שדואב, על הדימום הפנימי של נפשי שכה מרירה היא. אכן כסילה, הבאת אותי לשפל, בודדת אותי מחבריי, הרחקת אותי מכל דבר טוב, הענקת לי אך את צבעי האפור-שחור.
הקירות של החדר של זו ממול באחת נצבעים לשחור, הבובה, הצבעוניות היחידה במקום, חדר כ עגום, חדר שמזכיר את חדרם:שלה, שלו, חדר אפל ואפור. מעיניה ממשיכות לזרום הדמעות, מדממת בשקט, צועקת ללא קול, מבקשת, מה בעצם? לעזוב? המחשבה על כך דיי מזעזעת אותה, היא מתחילה לבכות והיא והוא אינם מבינים את אשר מתרחש בנפשה, היא לא עונה, הדמעות ממשיכות לזרום.
הוא נדרך, עיניו דיי מבולבלות, ההיא ממול מנסה לדבר, מושיטה ממחטת נייר, היא לוקחת את פיסת הנייר שהוגשה, מקנחת אפה, ומנסה להירגע.
ההיא ממול מנסה לחקור, לנבור, והיא חושבת לה "כן, כן, עליי לא תצליחי לעבוד, אני יודעת את שאת מנסה לעשות, פסיכולוגיה בגרוש", לא משתפת פעולה, חיה בעולם משלה, עולם מדוכא, עולם אחר, עולם בו הכל נראה כה אפל, כה שחור משחור, מלא בבורות שמחכים שרק תעז להגיע ולדרוך, מנסים למשוך אותה עמוק עמוק.
היא מצליחה להתחמק מהבורות, גם מההיא ממול, עיניה מתרוצצות וחוזרות שוב ל...בובה, הוא מנסה לגרום לה לדבר, לשתף פעולה, איתה, איתו, היא חושבת כשהיא מביטה בו "כל כך הרבה שנים בזבזתי איתך, את כל חיי בעצם עד הלום, מה אתה מבקש ממני היום?את נפשי? בבקשה עיזבו אותי לנפשי", היא צועקת זעקה חנוקה מבפנים, הוא, היא לא שומעים, רק מביטים בעינייה הפעורות לרווחה שזועקות ונעצמות באחת כמו היא עייפה מאותה זעקה.
הוא מדבר, מנסה לומר שיש בו שינוי, ההיא ממול מהנהנת לו, הו אלוהים, היא מאמינה, הוא ממשיך ומודה במעשיו, בחוסר ההכרה שלו בה, ביכולות שלה, באישיותה ו...לא עוד, זהו, זה נגמר, היום הוא יודע להעריך את שהוא כמעט איבד," אותך"-הוא אומר ומביט בה, היא מתעלמת ממבטו, ממילים סתומות שלו, לא מאמינה למילה, רק בוהה בקיר אחר ריק מתוכן, מציירת שם דמויות של אנשים ללא פרצוף, תמונות שמבהילות אותה לשנייה, אך מזוהה איתם- אישה ללא פנים, "ממש כמוני", חושבת לעצמה, ההיא ממול מביטה בו, בה לסירוגין, מנסה לתהות על קנקנם, "נכון, אני לא בסדר, את רואה נכון, הוא לא רואה" היא חושבת לה ומישירה לה מבט מבולבל.
היא פותחת פיה לבסוף, מפירה את שתיקתה, "אינני רוצה להיות פה, אין לי מה להציל, הוא פשוט...אוהב את עצמו ו...תו לא". הוא מיד מזדעק, פניו הופכות להיות אדומות, הוא משתתק, עוצר את שטף המילים שלו כשההיא ממול מבקשת אותו, מביטה בה, מבקשת אותה שתסביר מדוע היא חושבת כך? היא לא מגיבה, שוב בעולם משלה, שקטה, בוהה בתקרה, חוזרת חלילה שוב לבובה התלויה, קולטת מזוית עינה את מבטה של ההיא ממול עליה ומנסה במילמול דקיק להסביר את שעל ליבה " אני חוששת ממה שילד יום, אין לי כבר אימון בו, רוצה את השקט, רוצה אותי, את...תחזירי לי...אותי? קשה לי להאמין כי לי עצמי קשה להחזיר אותי, איך תוכלי להחזיר?בעזרת הדוקטורט?בעזרת הידע והנסיון?אינני בובה על חוט" אומרת ומצביעה על הבובה התלויה ממול.
אותה בובה שמביטה בה בעיניים מבקשות,כמו מתחננת שיסירו אותה מאותה תנוחה, לתת מרגוע לנפשה, אותן עיניים שכה הרבה מראות ראתה, "מה אומרות עינייך בובתי?" חשבה לעצמה, ניסתה לנתח את רגשותיה של הבובה. הבובה נאלמת, יש לה כנראה את הסיפור שלה, ליבה יצא אליה, כל כך רצתה לגעת בה, לומר לה שעוד קצת...רק עוד...קצת היא תגאל אותה.
הבובה כמו לחשה לה את סודה,הפלא ופלא כמו כאבה שלה, סיפרה לה את שהיא כבר ידעה, היא כבולה בין חיים ומוות, שבויה, הוא פגע בה, קשות, היא ראתה זאת דרך עיניה המזוגגות, היא קלטה זאת מבעד לשקט, מבעד לעיניי החרסינה שהוסיפו לדבר אליה עוד. היא הקשיבה בשקט לסיפור הבובה, הינהנה וקיבלה את אשר לה סיפרה, הוא סחט ממנה את כל האנרגיה, את שמחת החיים עד להתאבנות פניה-פנים של בובה.
בובה על חוט ממוכנת, תלויה, מצפה שאיי מישהו יגאל אותה ממקום בו נמצאה תלויה, שתוכל ללקק פצעיה בשקט, לסדר את נפשה. דמעותיה לא פסקו מרדת, כאבה את כאבה של הבובה, הרגישה את הכאב החד מפלח את ליבה שלה.
החזירה מבטה אליו, ליושב לצידה ,מבקשת ללכת, לא רוצה לשתף פעולה, בליבה מוגמרת ההחלטה, זהו רגע העזיבה"רוצה שתניח לי אתה, היא, החדר הזה מעיק עליי, רוצה הביתה לישון", ההיא ממול מביטה בו, בה, מחליטה ש...אוקיי, שיגיעו בשבוע שלאחר מכן, הוא קם, היא גם .
היא ניגשת הישר לבובה, אוחזת את קצוות החוטים ומורידה אותה מעל הוו שם היתה תלויה, מניחה אותה על שולחן העץ, מושיבה אותה בנינוחות, " זהו יקרה שלי, כאן יהיה לך טוב יותר, את חופשיה".מוציאה אנחת רווחה, ו..יוצאת החוצה..
שני כורסאות אדומות, אחת לצד השנייה, כורסא אחת ממול בצבע קרמי. היא, הוא, נכנסים, מתיישבים, היא מתיישבת מולם.
היא מתבוננת בה חוקרת את פניה, חושבת "מה לעזאזל אני עושה פה?" מביטה בו בחדר: כוננית מלאה בספרים, איזה שעמום, הכל ספרי לימוד: בעברית, באנגלית, על הקירות תלויות תמונות מאד סתומות, לא ברור מי צייר ומה צוייר, כסא ושולחן עץ מדהים ביופיו, פנקס קטן ומס' עטים משלימים את מראה השולחן, מנורת לילה קטנה להאיר את השולחן בלילה כנראה,[מדמיינת בעיניי רוחה את אורה הרך], ליד הדלת מתקן לתליית מעילים רק שפה בחדר תלויה בובת חוטים.
היא מתבוננת באותה בובה, לא מסירה מבטה משם, הוא, יושב לצידה בכורסא שנייה, היא ממול מתחילה לדבר, לא שומעת אותה, נמצאת בעולם אחר, תוהה מדוע אותה בובה תלויה, מה בעצם עוללה? חושבת כיצד תוכל להציל אותה, ממה? חוט המחשבה נקטע כשנשאלת שאלה על ידה של זו מולה והיא מסיתה מבטה אליה כלא מבינה, היא אומרת לה חד משמעית " אינני מבינה מה אני עושה פה, לא רוצה להיות פה", בראשה עוברת תמונה אחרת לגמרי, רואה עצמה תלויה פה כאותה הבובה- בובה על חוט, כל חייה היתה כזו, מונעת לפי רצונו של זה שיושב לצידה, לא מסרבת לכלום, לא דורשת מאום, חיה לה מיום ליום ובקושי עובר לו היום.
לרגע היא נושמת ארוכות, לוקחת נשימה ארוכה גומעת את האויר, מרגישה כה חנוקה, דמעות של מצוקה מתחילות להיקוות מתוך עיניה היפות, היא מסיתה מבטה מיד לאותה בובה וכל שהיא רוצה זה לגשת לשחררה משם ,נזכרת בסיטואציה של חדר קטן, שלו, שלה, צעקות, אורות עמומים, הוא אותה משפיל, מזעזע במילים. מותיר עוד צלקת מדממת בלב. "את כל כך טיפשה" לא אחת אמר, המשפט כמו מהדהד באותו חדר של היושבת מולה, "אכן טיפשה" חושבת לעצמה אך לא באופן שאתה חושב אישי ה"יקר" טיפשה על שנים של שקט מצידי, על כל רגע נתון של כאב הלב שדואב, על הדימום הפנימי של נפשי שכה מרירה היא. אכן כסילה, הבאת אותי לשפל, בודדת אותי מחבריי, הרחקת אותי מכל דבר טוב, הענקת לי אך את צבעי האפור-שחור.
הקירות של החדר של זו ממול באחת נצבעים לשחור, הבובה, הצבעוניות היחידה במקום, חדר כ עגום, חדר שמזכיר את חדרם:שלה, שלו, חדר אפל ואפור. מעיניה ממשיכות לזרום הדמעות, מדממת בשקט, צועקת ללא קול, מבקשת, מה בעצם? לעזוב? המחשבה על כך דיי מזעזעת אותה, היא מתחילה לבכות והיא והוא אינם מבינים את אשר מתרחש בנפשה, היא לא עונה, הדמעות ממשיכות לזרום.
הוא נדרך, עיניו דיי מבולבלות, ההיא ממול מנסה לדבר, מושיטה ממחטת נייר, היא לוקחת את פיסת הנייר שהוגשה, מקנחת אפה, ומנסה להירגע.
ההיא ממול מנסה לחקור, לנבור, והיא חושבת לה "כן, כן, עליי לא תצליחי לעבוד, אני יודעת את שאת מנסה לעשות, פסיכולוגיה בגרוש", לא משתפת פעולה, חיה בעולם משלה, עולם מדוכא, עולם אחר, עולם בו הכל נראה כה אפל, כה שחור משחור, מלא בבורות שמחכים שרק תעז להגיע ולדרוך, מנסים למשוך אותה עמוק עמוק.
היא מצליחה להתחמק מהבורות, גם מההיא ממול, עיניה מתרוצצות וחוזרות שוב ל...בובה, הוא מנסה לגרום לה לדבר, לשתף פעולה, איתה, איתו, היא חושבת כשהיא מביטה בו "כל כך הרבה שנים בזבזתי איתך, את כל חיי בעצם עד הלום, מה אתה מבקש ממני היום?את נפשי? בבקשה עיזבו אותי לנפשי", היא צועקת זעקה חנוקה מבפנים, הוא, היא לא שומעים, רק מביטים בעינייה הפעורות לרווחה שזועקות ונעצמות באחת כמו היא עייפה מאותה זעקה.
הוא מדבר, מנסה לומר שיש בו שינוי, ההיא ממול מהנהנת לו, הו אלוהים, היא מאמינה, הוא ממשיך ומודה במעשיו, בחוסר ההכרה שלו בה, ביכולות שלה, באישיותה ו...לא עוד, זהו, זה נגמר, היום הוא יודע להעריך את שהוא כמעט איבד," אותך"-הוא אומר ומביט בה, היא מתעלמת ממבטו, ממילים סתומות שלו, לא מאמינה למילה, רק בוהה בקיר אחר ריק מתוכן, מציירת שם דמויות של אנשים ללא פרצוף, תמונות שמבהילות אותה לשנייה, אך מזוהה איתם- אישה ללא פנים, "ממש כמוני", חושבת לעצמה, ההיא ממול מביטה בו, בה לסירוגין, מנסה לתהות על קנקנם, "נכון, אני לא בסדר, את רואה נכון, הוא לא רואה" היא חושבת לה ומישירה לה מבט מבולבל.
היא פותחת פיה לבסוף, מפירה את שתיקתה, "אינני רוצה להיות פה, אין לי מה להציל, הוא פשוט...אוהב את עצמו ו...תו לא". הוא מיד מזדעק, פניו הופכות להיות אדומות, הוא משתתק, עוצר את שטף המילים שלו כשההיא ממול מבקשת אותו, מביטה בה, מבקשת אותה שתסביר מדוע היא חושבת כך? היא לא מגיבה, שוב בעולם משלה, שקטה, בוהה בתקרה, חוזרת חלילה שוב לבובה התלויה, קולטת מזוית עינה את מבטה של ההיא ממול עליה ומנסה במילמול דקיק להסביר את שעל ליבה " אני חוששת ממה שילד יום, אין לי כבר אימון בו, רוצה את השקט, רוצה אותי, את...תחזירי לי...אותי? קשה לי להאמין כי לי עצמי קשה להחזיר אותי, איך תוכלי להחזיר?בעזרת הדוקטורט?בעזרת הידע והנסיון?אינני בובה על חוט" אומרת ומצביעה על הבובה התלויה ממול.
אותה בובה שמביטה בה בעיניים מבקשות,כמו מתחננת שיסירו אותה מאותה תנוחה, לתת מרגוע לנפשה, אותן עיניים שכה הרבה מראות ראתה, "מה אומרות עינייך בובתי?" חשבה לעצמה, ניסתה לנתח את רגשותיה של הבובה. הבובה נאלמת, יש לה כנראה את הסיפור שלה, ליבה יצא אליה, כל כך רצתה לגעת בה, לומר לה שעוד קצת...רק עוד...קצת היא תגאל אותה.
הבובה כמו לחשה לה את סודה,הפלא ופלא כמו כאבה שלה, סיפרה לה את שהיא כבר ידעה, היא כבולה בין חיים ומוות, שבויה, הוא פגע בה, קשות, היא ראתה זאת דרך עיניה המזוגגות, היא קלטה זאת מבעד לשקט, מבעד לעיניי החרסינה שהוסיפו לדבר אליה עוד. היא הקשיבה בשקט לסיפור הבובה, הינהנה וקיבלה את אשר לה סיפרה, הוא סחט ממנה את כל האנרגיה, את שמחת החיים עד להתאבנות פניה-פנים של בובה.
בובה על חוט ממוכנת, תלויה, מצפה שאיי מישהו יגאל אותה ממקום בו נמצאה תלויה, שתוכל ללקק פצעיה בשקט, לסדר את נפשה. דמעותיה לא פסקו מרדת, כאבה את כאבה של הבובה, הרגישה את הכאב החד מפלח את ליבה שלה.
החזירה מבטה אליו, ליושב לצידה ,מבקשת ללכת, לא רוצה לשתף פעולה, בליבה מוגמרת ההחלטה, זהו רגע העזיבה"רוצה שתניח לי אתה, היא, החדר הזה מעיק עליי, רוצה הביתה לישון", ההיא ממול מביטה בו, בה, מחליטה ש...אוקיי, שיגיעו בשבוע שלאחר מכן, הוא קם, היא גם .
היא ניגשת הישר לבובה, אוחזת את קצוות החוטים ומורידה אותה מעל הוו שם היתה תלויה, מניחה אותה על שולחן העץ, מושיבה אותה בנינוחות, " זהו יקרה שלי, כאן יהיה לך טוב יותר, את חופשיה".מוציאה אנחת רווחה, ו..יוצאת החוצה..
