כשהיינו קטנים ולימדו אותנו בגן ובבית הספר שצריך לכבד את זכרם של אלו שנתנו נשמתם כדי שאנו נוכל לכבד אותם ולחיות חיים נורמליים במדינה משלנו.
כילדה המעבר החד הזה תמיד הפתיע אותי, איך זה שעוברים מיום עצוב כל כך לשמחה עצומה וחזקה עד כדי הופעות שירים וזיקוקי דינור כששעות ספורות או אפילו דקות, בוכים ומתייפחים על מותם של אלו שדמם משקה את האדמה בארץ הזו.
לי הוסבר שנים שבזכותם אנחנו שמחים, בזכות אלו שהתייפחנו על מותם דקות לפני טקס העצמאות, אנחנו שמחים שיש לנו מדינה ולא מפריע להם, להיפך, הם שמחים על זה, הם שמחים שבזכותם אנחנו יכולים לשיר ולרקוד ולשמוח, במדינה משלנו.
שלנו, שכל החיים בה רק רוצים להרסו לנו אותה.
לפתע במות שמחות צצות מכל מקום בו היו טקסי זכרון ולהקות שמחות מחליפות שירי דמעות ופרחים על רצפות בטון קשות וקרות, זיקוקי דינור מכל עבר וקריאות שמחה והתלהבות של הילדים גוברים על בכי של אנשים שכולים.
מה באמת עם המשפחות השכולות? הרי הן לא יכולות לחגוג את יום העצמאות והמעבר שלהן הוא לא חד כל כך כמו שלנו, האזרחים הרגילים.
בשבילם האבל והזכרונות הקשים הם לכל השנה ואני בטוחה שקשה להם להיות שמחים ביום העצמאות, גאים הם כן, ממורמרים גם אולי, כי הנה אנשים צעירים בגילאים של הילדים שלהם או אנשים בגיל הבעלים של מי שספגה אבל כבד גורמים למרמור לא פשוט ובצדק.
אל תשכחו שהפטריוטיות היא לא רק אצל החיילים, אלא גם לעיתים אצל המשפחות שלהם וכאשר הפרח הזה נקטע ונגדע בשל כלום למען המדינה, יש מרמור לא קטן.
המסקנה היא, בואו נחשוב גם על המשפחות, לא רק על עצמנו ואולי את השמחה נוכל מעט, רק מעט להוציא החוצה.
