15 ספטמבר 2010
ניסוי וטעיה
מירב הפעולות הפוליטיות המדיניות והצבאיות בעולמנו נובעות מפעילות הידועה היטב למדענים בינינו אך עלומה עבור רובנו. המדובר הוא ב"ניסוי וטעיה".
למתבונן מהצד ניראות פעולות רבות החולפות למולנו כסדורות ושקולות על אופניהן לכל פרטיהן ודיקדוקיהן בעוד אשר רובן ככולן, למעט אלו הממוזלות בהתאם להסתברות סטטיסטית, הינן אך פעולות הנערכות על ציר הזמן אשר מפעיליהן למעשה מבצעים ניסוי גדל ממדים, 'ניסוי וטעיה', ומקווים בליבם כי הפעם יצלח הדבר בידם.
מדוע אנו כה נוטים להיות מוטעים וכה בנקל? משום שאנו נוטים להאמין למראה עינינו בנקודת זמן מסוימת על ציר זמן אינסופי ורובנו אינו מסוגל ואף אינו מוכן להכיר בעובדה כי הניגלה מהווה אך פעולה מסויימת אחת משרשרת פעולות, חלקן הסתברותיות וחלקן מכוונות תוך 'ניסוי וטעיה'.
למה הדבר דומה, להתפוצצות "סופר-נובה" בשמים. המתבונן חוזה בהתפוצצות אדירה אלימה ומרשימה (ואף יפה להפליא) של כוכב, אך למבין הענין הדבר ניראה אך כפעילות אחת בשרשרת פעולות סידרתיות, החל מצבירת חומר בין כוכבי, התכנסות החומר, יצירת כוכב (שמש), חיי ובערת הכוכב, מותו של הכוכב (בהתפוצצות), פיזור החומר לכל עבר וחוזר חלילה עם הווצרות כוכב חדש.
אכן המחשבה כי מירב התהליכים הפוליטים והמדינים בעולמנו מבוססים על 'ניסוי וטעיה' הינה טורדת מנוחה אך עובדתית נכונה. איננו חשים עם התזה הזו בנוח באשר איננו מחבבים את המחשבה כי כולנו, עד אחד, היננו חיילים (פיונים) על לוח שחמט ענקי אשר מוזזים להכה ולהתם בלא שיש בידנו כל שליטה על הבאות. שהלא חיים אנו במשטר דמוקרטי ואנו העם הננו הריבון, נכון? ובכן כן, אך לא מדויק. ריבונותנו מתבטאת בכך כי אנו ריבונים ליפות את כוחם של נציגנו בשילטון לבצע עבורנו פעולות 'ניסוי וטעיה'. אנו מקווים כי הללו תצלחנה אך אין כל וודאות בכך. מאליו יוצא כי כישלון הינו בן הלוויה הקבוע של ההצלחה.
אנו נוטים להתנחם בעובדה כי מנהיגינו עוטפים עצמם במומחים, ידענים וידוענים, היושבים על המדוכה יומם ולילה, שוקלים ותרים בשום שכל אחר הפתרון הטוב ביותר עבורנו ומביאים את מנהיגנו לבסוף לפעול באופן המושכל ביותר. גם אם תאור זה הינו נכון, והוא אינו כזה לעיתים מזומנות, הרי שאנו חוזים אך בפעילות 'ניסוי וטעיה' על ציר זמן כלשהו אשר סיכויה להצליח שייכים יותר לתחום הסטטיסטיקה מאשר לוודאות.
הסכם אוסלו א' וב' הינם אבי טיפוס לנאמר לעיל. הצעות אהוד ברק, אולמרט ואחרים לפלשתינים, "הסכם ג'נבה", "המפקד הלאומי" ואחרים וכך אף השתלשלות המאורעות כיום תוך קיום שיחות השלום עם הפלשתינים.
הסכמי אוסלו היוו פעילות 'ניסוי וטעיה' אדירות ממדים בגורלנו. למרות שהוגי ההסכם/ים מצידנו אכן האמינו בלב שלם בתקפותם ובכיוון שבו נקטו וכמובן אין להאשימם בכך, הרי לא היה להם למעשה מושג ירוק באם תוכניתם תעלה יפה ותיצלח. היא ניכשלה על אלפי נירצחיה, אלו "קורבנות השלום".
גרוש גוש קטיף אף הוא מהווה פעולת 'ניסוי וטעיה' אדירת ממדים בגורלנו אשר אף היא, בחשבון אחרון, כשלה אומללות (וניתעלם לרגע מרעשי הרקע התקפים בדבר ההנחה כי "כעומק החקירה כן עומק העקירה").
מאליו יוצא כי אלו העמלים יומם וליל להצדיק כישלונותיהם ברקיחת הסכמי אוסלו או גרוש גוש קטיף וארועים אחרים משך שני העשורים שחלפו הינם תמימים חסרי הבנה בהוויות העולם במקרה הטוב ושרלטנים אלופי-כחש במקרה הגרוע.
טעותם הבסיסית של כל אותם רוקחי הסכמים היא ביצירת מערכת ציפיות ציבורית עצומה בלא שטרחו מעולם להשכילנו כי סיכויי ההצלחה זהים לסיכויי הכישלון, כי עלינו להיות מוכנים גם לקבל כישלון משום שאיננו עוסקים בארועים אשר בהם השליטה הינה בילבדית בידנו, קיים גם צד אחר אשר חוקי 'הניסוי והטעיה' חלים עליו כעלינו.
מנהיגינו, רוקחי ההסכמים ופעילויות הגרוש אמנם שאפו להצטייר כאנשים נחושים, "מחליטים" אך למעשה היו אנשים ניפחדים נמוכי קומה נפשית אשר לא עמד בליבם העוז לאמר לנו דברים כהוויתם ובוודאי לא התעלו לרמת 'מודים בטעותם'.
הנובע מהאמור לעיל הוא כי איננו מגנים יוזמות אשר פירושן המולד כאמור הוא 'ניסוי וטעיה', הללו מובנות וסבירות כל זמן שנערכו בנקודת הזמן המסוימת תוך לקיחת סיכון מחושב ומושכל ככל שיש בידי בן אנוש לחזות סיכונים עתידים ופיתרונם. אנו בהחלט מיחלים כי מקבלי ההחלטות יקדמו רמת ציפיות מאוזנת ומושכלת באשר לסיכויי ההצלחה של פעילותם. זה יעזור לנו כציבור, ישפר את סיכויי המשא ומתן וכך ישפר סיכוייהם הפוליטים האישיים. המקבילה העולמית לכך היא נאום ה"דם יזע ודמעות" הצ'רצ'ליאני הידוע, זו מנהיגות לאשורה.
הנה אנו באים לעקב האכילס של הנושא. עצם המושג 'ניסוי וטעיה' מרמז כי פעולה מסוימת אשר הוכחה כשגויה עליה להיות מוחלפת בפעולה אחרת אשר אפשר ותביא ההצלחה על פניה. חזרה על אותן הטעויות הינה אווילית, מטופשת להחריד, הינה נגועה באמונה דתית קיצונית פגאנית בדרך אחת מסויימת אשר הנוקט בה שרוי בחרגון היפנוטי ומשיחי המתעתע דעתו להאמין כי היכן שניכשל פעם אחר פעם, באם יחזור על אותה הפעולה הרי שהפעם יצליח. משהו בסיגנון "מה שאינו הולך בכח, יילך ביותר כח" או אם תרצו, "הטחת הראש בקיר".
ניסינו הסכם אוסלו א', ניסינו הסכם אוסלו ב', ניכשלנו. ניסינו הסכמי קמפ דויד, טאבה, שרם אל שיח', ניכשלנו. ניסינו מתווה ברק, מתווה אולמרט, שוב ניכשלנו. ניסינו פינוי חד צדדי מבוהל בלבנון וניכשלנו. ניסינו גרוש חד צדדי מגוש קטיף וצפון השומרון, וניכשלנו. ניכשלנו משום שראינו מהירהורי ליבנו ושאיפותנו, את המקבילה הזהה בצד האחר למשא ומתן. להוותנו, סדר היום ושאיפות הצד השני היו כרחוק המזרח מהמערב משלנו. הצד הערבי-פלסתיני, זה הקיצוני דתי פנאטי, זה המכתיב למעשה את סדר היום באזורנו, לא רצה שלום עמנו, הוא רצה ועדיין רוצה בחורבננו. השיטות אפשר שהשתנו אך לא המהות, זו נותרה בעינה.
אין באמור לעיל לרמז כי משום שניכשלנו שומא עלינו לחדול ממאמצינו להשיג שלום עם אויבינו. אך בהחלט ברצוננו לאמר כאן כי עובדתית ניכשלנו בדרכינו הנקוטות עד עתה ופירושו כי עלינו לשנות את התנהלותנו בחתירתנו להשגת שלום.
למעלה מכל ספק הוא כי מדיניות הוויתורים החד צדדים בה נקטו מנהיגינו עד כה ניכשלה כישלון חרוץ מפאת שמדדנו אויבינו באמות מידה מערביות הגורסות ויתור תמורת ויתור נגדי בעוד שעבור אויבינו וויתור הינו סימן לחולשה והאות ללחצים להשגת וויתורים נוספים לאין קץ עד לחורבנו של היריב. ואכן רבים וטובים בינינו היתריעו על כך מבעוד זמן בלא שיאזינו להם. עלינו לצאת לדרך חדשה הגורסת הדדיות מלאה בין האויבים. "יתנו יקבלו". "ניתן, נקבל". חשוב מכך, יש לידע את אויבינו במדיניותנו זאת, ארוחות החינם הפלשתיניות ניסתימו, למצער מצידנו.
יש לחדול ממדיניות המחוות המטופשת, מדיניות "חיזוק אבו" כלשהו, אלא במדה ותורמת לנו (לא לאויב) יתרונות משמעותים מוכחים. אויבינו אינם אמורים להיות אינפנטילים חסרי דעה, רצון והבנה בהוויות העולם כפי שמדמים בליבם חוגים אליטיסטים ביננו. הללו הינם נושאים ונותנים מוכשרים מאין כמותם. הללו מהעבר השני מנגנים על רגשות האשם ה"מערביים" שלנו ומנצלים זאת עד תום. עלינו לחדול מגישת "חלון ההזדמנויות" שהנה-הנה עומד להיסגר. יש לחדול מהשטות הזו הבאה לדחוק בילידים (אנחנו) למלא אחר פעולות הנוגדות את מצפונם המושכל. מספיק הוא מספיק.
העם הזה שבע יגון ודאבה, אבדות ומרורים משך שני העשורים שחלפו. התבגרנו והחכמנו. את אשר עוללו לנו שימון פרס, יצחק רבין, אהוד ברק, אריאל שרון ואהוד אולמרט, לא נרשה שוב. העם הזה לא יתמסר עוד כפי שהתמסר למאחזי העינים והשרלטנים שהנהיגו אותו אל עברי פי פחת. העם הזה לא יקנה יותר אימרי שפר מעורפלים ומלל מדיני אשר תוצאתו תהיה יגון ודאבה נוספים. מספיק הוא מספיק.
אנו למדנו כבר כי ב"ניו ספייק" האורווליאני של המזרח התיכון, "שלום הוא מלחמה ומלחמה אינה בהכרח שלום". אנו זקוקים ליותר מאשר דיברי כיבושים וחלקלקות-לשון על מנת להאמין בבוא השלום שהרי ניסיוננו המר כבר לימדנו. אנו כבר ניכוונו באורח אומלל ברותחין, כעת ניזהרים אנו גם בצוננים.
למנהיגים המנתבים כיום את מהלכי השלום נאמר, גלו גדלות נפש ומנהיגות, אל תיצרו בליבנו אשליות אשר עם התנפצן יחרב עלינו עולמנו וגם עולמכם בעיקבותינו. אל לכם ליצור אשליות בלב אויבינו באשר התנפצות האשליות גם בצד השני תביא בוודאות למלחמה נוראה.
אהרון רול
המחבר הינו יועץ אירגוני ודירקטור ניהול פרויקטים בכיר לחברות ואירגונים בענף המחשבים http://www.aaronroll.com http://www.global-report.net/aroll/>
