שלום רב,
ברצוני לתאר בפניכם את החוויה הטראומטית שעברה עלי במחלקת מיון מהיר בבית החולים איכילוב.
חובה – חובה לעלות זאת על סדר היום!
חשוב לי לציין שאין אני מגזימה.
חשוב לי לציין כי המפגש הנוראי עם מיון איכילוב ,חשף עוד עובדה המעידה שכל מערכת הבריאות מתיחסת אל החולה מתוך פרספקטיבה של רווח והפסד וכמובן שהחולה יוצא נפסד, כואב וחולה יותר.... אבל את זה אנחנו כבר יודעים.....
ביום שלשי בבוקר - 7.9.2010 הגעתי עם בתי למיון. הסבל בו היא נמצאה עניין כקליפת השום את הצוות. לבסוף לאחר תחנונים הסכימו להשכיב אותה במיטה. מתפתלת מכאבים,מתיפחת ונאנחת שכבה בתי על מיטת חדר המיון ואף אחד לא הגיע לבדוק מה קורה. רופאה אחת עברה. היא שמעה את הבכי והאנחות ולא העיפה מבט. התחננתי שתעיף מבט. ותשובתה????? "אני רעבה וחייבת ללכת לאכול".
רופאה שניה שהתברר מאוחר יותר שהיא אחראית על מיון פנימי הביטה בי בזלזול ופשוט אמרה "לא! אני לא מוכנה לבדוק....".
ולבסוף – האחות ויקי - שיא של וולגריות וכהות רגשות. כשסוף כל סוף הואילה לגשת ולבצע בדיקת דם, עשתה זאת עם הטלפון הסלולרי תלוי על הכתף. לאחר שהניחה את המבחנות על המגש, הודיעה שהיא חייבת ללכת להזיז את האוטו. היא נעדרה מחדר המיון למשך 15 דקות, ואחות אחרת לא היתה שם כדי לבצע את בדיקת הדם. ושוב, אחזור על המשפט שהרי הדעת אינה תופסת שמצב כזה ישרור במחלקת מיון בבית חולים: הרופאים סרבו לטפל והאחות היחידה – ויקי, הלכה לה להזיז את האוטו. כך היה!
חשוב לציין שהיה בחדר המיון רופא מבוגר שניסה לעזור אבל ללא הצלחה רבה.
לאחר 3 המחוות המתוארות, פניתי אל מנהל המיון ולא התפלאתי שגם הוא התנהג כגביר בבית המרזח. "אני מסרב לדבר איתך" הוא אמר שכן באותה שעה מנה לפני אחד מעמיתיו את החוויות שעברו עליו בחו"ל. (המתנתי לו כ10 דקות ליד מזכירתו)
בית החולים הפך לבית חרושת שמטרתו להרוויח במהירת מרבית מן הלקוחות הזקוקים לשרותים. היחס אל החולים אינו שונה מן היחס אל כל סוג של סחורה . שבועת היפוקרטס היא מושג שאינו מוכר בין כותלי בית החולים. הצוות הרפואי עושה את פעולותיו בצורה מכאנית ללא טיפת חמלה, כאותו קצב בבית המטבחיים.
לבסוף, "הגביר" האחראי על מחלקת המיון החליט להזיז את עצמו, אמר מה שאמר ובתי הועברה לטיפול במחלקת מיון פנימי בניצוחה של אותה רופאה כהת רגשות שלא הסכימה להעיף עין לעברה במחלקה למיון מהיר. לאחר הבדיקות אושפזה בתי לשלושה ימים.
אני מקווה שלא אזדקק בחיי להגיע לחדר המיון של בית החולים איכילוב. הטיפול הראשוני היה לא מקצועי בלשון המעטה. נראה שהצוות הגיע לקצה גבול יכולתו ומראהו של בן אדם סובל הוא כמראה סמרטוט אדום בפני שור. רחמים, חמלה, אנושיות הם איכויות שאי אפשר למצוא במקום זה.
אני מתכוונת לפרסם את הכאוס הזה בכל מקום שאוכל. אני שואלת את עצמי מה עושים אותם זקנים, חלשים או אנשים שאין להם כושר ביטוי כמו שלי. האם נותנים להם למות?
נראה לי שמערכת הבריאות אינה מודעת לעובדה שחשוב יותר להשקיע בצוות הרפואי שהיו בעבר, כנראה, בני אדם והפכו לרובוטים, יותר מאשר לבזבז כספים על קירות ואבנים ו/או על פרסומות ריקות מתוכן.
כאן הסתיים זעזוע ראשון ולצערי הרב החל מסע העינויים של הסיפור השני, הכולל את ההתרחשות במחלקה הפנימית. אציין בקצרה כי הרופאים במחלקה עבדו "לפי הספר" – כלומר עשו את המעט הנדרש כדי להחזיק את החולה בחיים. בתי הוצמדה לאינפוזיה של נוזלים + אנטיביוטיקה. הכאבים, ההקאות, האוכל שלא בא אל פיה שבוע לא עניין אף אחד. אחרי 3 ימים גורשנו – כן, אני חוזרת ומדגישה – גורשנו מבית החולים. אמנם לא זרקו אותה מן החלון, אבל שלחו את בתי אל ביתה כשהיא כואבת, מקיאה, חלשה עד כדי כך שנאלצתי לדחוף אותה החוצה בכסא גלגלים. מה רבה היתה ההפתעה למצוא במכתב השחרור אינפורמציה שכנראה היתה שייכת לחולה אחר. המכתב מציין כי היא לא הקיאה 3 ימים = שקר; כי היא במצב טוב = שקר; כי אין לה חום = שקר.
לסיום, אני מבקשת מכל אחד שהגיע לחדר מיון באיכילוב בחודשיים האחרונים, ועבר סיפורי בלהות שיכתוב על כך בקצרה כולל תאריך ושמות של צוות אם ידועים לו, וישלח אלי. אולי.. אולי אם יתקבלו מספר סיפורים אפשר יהיה לעשות שינוי.
בברכה,
דורית קידר
דורית קידר בעלת תואר שני במדעי הדתות.
